מזמן לא צפיתי בפנינה קולנועית עדינה, אסטטית ומאופקת כמו הסרט הזה שמוקרן כבר שבועות רבים בקולנוע. הסרט בשחור לבן מצולם כפי שכבר מזמן לא מצלמים, ומזכיר לצופה שבניית הדמויות והסיפור הם חלק חשוב של היצירה ולא רק טכנולוגיה חדשנית... הבלחות הצבע הבודדות יוצרות קצת קיטש מיותר לדעתי, אבל לא מקלקלות את הרושם העז של תמונות ברורות, נקיות ומדברות בעד עצמן. גם השימוש במוזיקה מאוד מאופק וניכר שהבמאי סומך על עוצמת הרגש שהוא בונה בכל סצנה, ולא מוסיף עוצמות מוזיקליות.
הסרט מכניס אותנו לעיירה גרמנית קטנה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אנה, גיבורת הסרט, מתאבלת על קברו של ארוסה פרנץ, שנהרג בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא פוגשת את אדריאן, צעיר צרפתי המגיע להניח פרחים על הקבר. נוכחותו, סמוך כל כך לתבוסה הגרמנית, מפיחה בה חיים חדשים היודעים עליות ומורדות.
הסרט מתמקד רבות בתיאור של האיבה הרבה בין הצרפתים והגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. וזו, מוצגת בצורה פטריוטית, לאומית ויהיו שיגידו אף לאומנית. דרך שהיא מאוד אופיינית לאווירה ששררה בין העמים באותה תקופה.
קשריה המיוחדים של אנה עם משפחתו של פרנץ, הארוס שלא שב משדה הקרב, מעבים את הסיפור וממקדים אותו בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. בעולמות של מציאות, אמת ושקר המשמשים אותנו בערבוביה ויוצרים לנו את עולמנו, את רצוננו לחיים או את האווירה המביאה אותנו לייאוש מהם.
התרגלנו לכל כך הרבה סרטים ועלילות המקושטים ביכולות טכנולוגיות זוהרות ונוצצות, שפתאום סרט המתמקד בסיפור-על ובסיפורים סמויים בתוכו נראה כל כך נקי, אטי ומרגש. אין בסרט חידושים בשפה הקולנועית אבל הוא עשוי בצורה מוקפדת וגורם לנו לחשוב רבות על הספורים האישיים של כל אחד מאיתנו וכיצד אנו מספרים אותם לסביבה שלנו ובעיקר לעצמנו.
צפייה מהנה!
במאי: פרנסואה אוזון . אורך 113 ד'. צרפת גרמניה 2016
לא לאלימות
צניעות
התנהגות ושפה
ערכים
שווה צפייה .
איכות קולנועית
ציפי קלר היא מנהלת הספריות ומרצה לתקשורת ולחינוך במכללה האקדמית הרצוג