עובר אורח שנוסע על הכביש הראשי שחוצה את רמת גן ממערב למזרח חולף על פני הבניינים המשותפים האפורים עם תריסי הפלסטיק האחידים ולא מתאר לעצמו שמעבר להם ישנה שכונה אחת, תל יהודה שמה, כשלושה ארבעה רחובות צרים שעדיין נשארו בהם פה ושם בתים ישנים שבחצרותיהם גדלים צמחי ריחן, עצי לימון וגויאבה. בחורף מתמלאות החצרות בחרציות בר צהובות.
סבתא אוּמי ז"ל, סבתה של אשתי, הייתה אחת מוותיקות השכונה וביתה הישן עדיין עומד שם. היא הייתה יושבת בחצר ביתה עם כוס קפה שחור וחפיסת סיגריות קנט, מותחת את מטפחת הראש סביב צמותיה הארוכות ומספרת לנו איך לפני ארבעים שנה השכונה הייתה מוקפת פרדסים מכל עבר, בחצרות היו תרנגולות ועזים, והנה כאן במרכז החצר היה עומד הטאבון שעליו הייתה אופה את הלחמים לשבת.
בסוף ימיה סבתא אומי הייתה כבר זקנה מאוד, אבל רזה כילדה וצלולה לגמרי, היא חיכתה למוות כאילו מדובר על נסיעה לארץ אחרת, ודיברה עליו בשוויון נפש מוחלט: "אני יא אִבּני כבר מוכנה. קניתי מצבה יפה משיש איטלקי. שילמתי עליה עשר גולדות. התכריכים החדשים מקופלים בארון. יפים יפים. לבנים. בלילה אני רואה איך אני עפה מעל תל יהודה, עוברת את רחוב עוזיאל ונכנסת דרך האטליז של דידו לגן עדן. בדרך אני עוברת בגיהנום ורואה שם אנשים מציצים מאחורי חלונות עם סורגים. כמו בבית סוהר. אבל אחר כך אני מגיעה לגן עדן ופוגשת שם את אבא שלך, יא אִבּני. הוא מכייף שם, עושה על האש ושותה ערק עם חברים שלו. לפני כמה לילות בא אצלי למיטה מלאך המוות. ראיתי אותו עומד מולי כמו שאני רואה אותך עכשיו. ואז בא הנביא זכריה ואמר לו: 'עזוב אותה, יש לה עוד קצת זמן לחיות', והוא הלך. יש לו עין אחת למלאך המוות. הוא דומה קצת לבלש הזה מהטלוויזיה, קולומבו."
סבתא אומי הלכה לעולמה. עפה מעל רחוב עוזיאל דרך האטליז של דידו ישר לגן עדן. בעקבותיה נפטרו רבים מזקני השכונההכפרית, היורשים מוכרים את הבתים לקבלנים, אלה בונים בנייני אבן גבוהים מצופים בשיש בוהק והשכונה הולכת ומשנה את פניה.
מורי יוסף דוידי, הרב התימני, הוא מגדל האור של השכונה.
כבר שנים רבות שהוא יושב שחרית וערבית באותה הפינה בבית הכנסת, עם זקנו האפור ומגבעת לראשו, עיניו מאירות מבעד למשקפיו, שופע חוכמת חיים וחוכמת תורה וידע עצום בהלכות מדרשים אגדות ובכל חלקי התנ"ך, תורה נביאים כתובים.
לפעמים אני מגיע לתפילת מנחה ומוצא אותו שם עם עוד שניים-שלושה מתפללים נאמנים. אמנם אין מניין, אבל אני מרגיש שתפילה אתו שווה יותר ממניין. הוא עזר לי מאוד בצעדי הראשונים בבית הכנסת, לפני כחמש עשרה שנה, ואני לא שוכח איך סימן לי בעדינות מתי צריך לקום ומתי לשבת ומתי יש לומר קדיש יתום. במשך הזמן נפטרו והלכו לעולמם כל זקני בית הכנסת: ישראל, שהייתה לו חנות מכולת קטנה בקצה הרחוב, רבי שלום השתקן, ורבי דויד הקשיש נשוא הפנים עם זקנו הלבן כשלג, ומהדור ההוא נשאר רק מורי יוסף, שלא ייפקד מושבו.
בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת ורואה אותו יושב שם לבי מתמלא שמחה, אני ניגש אליו ומנשק את ידו. עיניו כבר כבדות ושמיעתו לקויה. אבל הוא צלול וחד וקולו רועם בקול בשעת התפילה והדרשה השבועית שלו בשבת, בסעודה השלישית.
בסמוך לבית הכנסת התימני יש בית כנסת אשכנזי קטן שפתוח רק בשבתות וחגים. בין בתי הכנסת האשכנזי והתימני מפרידה חצר מרוצפת צרה וארוכה. כאן בחצר עורכים התימנים את סעודות המצווה שלהם בשבתות חתן ובר מצוות, והחצר מתמלאת בחיים, בצבע ובריחות טובים.
2.
שבת חורפית אחתאברם חבשוש,מוותיקי בית הכנסת התימני,ביקש ממני לבוא לבית הכנסת האשכנזי הסמוך, "אוהל יוסף", שם שימש כגבאי,להשלים מניין.
נכנסתי לשם באי רצון, בחשש מסוים. מה לי ולאשכנזים האלה. מצאתי שם בקושי מניין של כמה אנשים מבוגרים ושניים-שלושה זקנים,הם הביטו בי במבט נוגה ומהורהר,בלי הרבה תקווה.
בית הכנסת נראה עצוב ולא נקי במיוחד,בלשון המעטה.טיח מתקלף, רצפת פרקט אכולה,ריח כבד של אבק ועובש,ערימות של ניירות ישנים, מצהיבים, פלקטים שזמנם עבר,סמרטוטים,כלי אוכל חד-פעמיים, ברובם משומשים, כיפות דהויות,סידורים מתפרקים,בקבוקים ריקים, ריהוט צהוב ובלוי. במטבחון הקטן עמד מקרר אמקור 10 ישן וחלוד,ככל הנראה האחרון שנשאר על כדור הארץ.
הכול שם העיד על כך שהשכינה בגלות ושעולם היהדות במשבר עמוק.
התפילה של שבת בבוקר הייתה מהירה מדי,שליח הציבור התפלל ברישול ובלע את המילים,הייתה הרגשה שכל מה שהם רוצים זה לסיים וללכת הביתה. הבטתי באברם.אני חייב להישאר כאן?הוא הנהן.
"אתה עשירי,"הוא אמר.
לקראת סוף התפילה אברם חגר סינר והתחיל לחתוך דג מלוח על קרש עץ. הוא נעץ קיסמים בנתחי הדג ופיזר מעליהם בצל. כשיצאתי מבית הכנסת אל חדר הכניסה השולחן היה ערוך בצניעות עם דגים, קצת קרקרים ורבע בקבוק וודקה קֶגלֶביץ'.
אברם האיץ בנוכחים לשבת "לפני שהדגים יתקררו", ואמר בעמידה קידוש חפוז. לאן הם כל כך ממהרים כל הזמן? אבל אחר כך סביב השולחן עם המפה המוכתמת,על ספסל עץ קשה,כשאור השבת חודר מבעד לזכוכיות של דלת הכניסה, הרגשתי פתאום חיבה אל המקום הזה,העזוב.חשבתי שאולי כך נראה השטיבּל הישן של הבעל שם טוב.הזקנים חייכו אלי ושאלו אם אגיע בכל שבת.
"כן,בלי נדר,הוא מהחבר'ה," אמר אברם והגיש צלחת פלסטיק חד-פעמית עם "מלפפונים חמוצים על הכיף כפאק".
3.
כמו הצריף בקיבוץ שעברתי על פניו עשרות פעמים בלי להרגיש את האור הגנוז בתוכו עד שיום חורפי אחד ניצוץ קטן משך אותי להיכנס פנימה, כך קרה גם עם בית הכנסת הקטן הזה, והתחלתי לפקוד את המקום כמעט בכל שבת. לאט לאט,מבלי משים,שבת ועוד שבת, הרגשתי שהמקום נהפך לבית בשבילי. לא האמנתי שזה קורה לי אבל מצאתי שם את הפינה הקטנה שלי שכל כך חיפשתי.אף אחד לא הביט בי במבט ביקורתי,מכל סיבה שהיא.מצאתי שם חופש ומרחב, אינטימיות וחום, ויכולתי להרגיש את האור הגנוז מתחת לכל העזובה.
אחרי כמה חודשים אברם שאל אם אסכים להחליף את אהרן המבוגר ולהיות מורשה חתימה בחשבון הבנק של בית הכנסת, מעין סגן גבאי בלתי רשמי.אמרתי לו שכן,ובוקר אחד הלכנו שנינו אל סניף הבנק ברמת יצחק לסדר את העניין.
בדרך,כשהוא גורר אתו את אופניו הישנים, אברם סיפר כמה הוא מתגעגע לירושלים שממנה ירד לפני הרבה שנים. הוא מתגעגע אל השוק, אל נחלאות,אל שערי חסד,אל שכונת הבוכרים.
"מדי פעם אני אומר לאשתי שאני יוצא קצת לסידורים,"הוא אמר, "עולה על קו 400,נוסע לירושלים,עושה סיבוב בשוק,קונה קצת צנון וכוסברה וחוזר הביתה,לגלות המרה של גבעתיים,כפרת עוונות,"הוא נאנח.
הגענו אל סניף הבנק. חתמתי על המסמכים הדרושים ושאלתי את הפקידה כמה כסף יש בחשבון.
"בעובר ושב יש שלושת אלפים,"היא אמרה,ומתשובתה יכולתי להבין שיש עוד כסף. שאלתי אותה האם יש והיא אמרה: "כן.יש מאה וחמישים אלף שקל בפק"ם."
הייתי מופתע מאוד.שאלתי את אברם איך זה.הוא אמר שהכסף הצטבר במשך השנים ולא היה ממש מה לעשות אתו.
בדרך חזרה מהבנק, אחרי שאברם נתן לי מפתח של בית הכנסת שאשים בצרור שלי,כי הרי אני עכשיו סגנו הבלתי רשמי,העליתי בפניו את האפשרות שאולי נעשה בכסף הזה או לפחות בחלק ממנו שיפוץ בבית הכנסת.
הוא הביט בי בחשד ואמר שהוא לא בטוח שהזקנים יאהבו את הרעיון.לא אוהבים מהפכות.לא צריך פנטזיות.טוב לנו ככה.
"לפחות נעשה צבע חדש ונחליף את הריהוט הישן.זה יעורר את בית הכנסת לחיים חדשים," אמרתי.
הוא אמר: "צריך לחשוב על זה.לאט לאט." עלה על אופניו,אמר "סלאמת", ונסע לדרכו.
4.
אחרי התייעצויות ארוכות עם זקני בית הכנסת הודיע אברם הגבאי שיש אור ירוק להוציא חלק נכבד מהכסף שהצטבר בחשבון הבנק ולעשות את השיפוץ המיוחל. התייעצתי עם יורם ואייל, שהגיעו לאחרונה אל בית הכנסת ומצאו בו בית, כמוני, והחלטנו לעשות ריצוף,לצבוע את הקירותבצבע טרי, להתקין וילונות ולקנות ריהוט עץ חדש. רצינו שבית הכנסת יחדש את פניו אבל ישמור על האופי הישן והמיוחד שלו. קבענו מועד לסיום העבודה: לקראת פסח, חג האביב וההתחדשות הבא עלינו לטובה.
אבל לפני הכול היה צריך לפנות ולנקות את כל הפסולת שהצטברה, ולשם כך הגענו בוקר אחד אל בית הכנסת.
אספנו אל שקיות ניילון גדולות כלי פלסטיק חד-פעמיים משומשים ומשומנים, בקבוקים ריקים, קרשים ישנים מעלים עובש, כיסאות מתפרקים, דפי חשבונות מצהיבים של חשמל וארנונה מלפני עשרים שנה... נתמלאנו שמחה גדולה מהעבודה, ועשינו את הכול מהר ובהתלהבות נעורים עד שאברם הגבאי נכנס והזדעזע קשות ממראה עיניו.
"מה? את כל זה אתם זורקים? השתגעתם?"
הוא התחיל להוציא מהשקיות כל מיני סמרטוטים ודברים שזרקנו, מדבר ספק אל עצמו, ספק אלינו: "ידעתי שלא צריך לעשות את השיפוץ הזה...מה היה לנו רע...מי זורק דברים כאלה...השתגעתם לגמרי..."
"אברם,ישן מפני חדש תוציאו. זה זבל. זה שמאטעס."
הוא הצביע על הכיסא שהוצאנו החוצה אל המדרכה: "זה ישן? זה בסך הכול ממלחמת השחרור!"
"אבל הוא מתפורר, מה יש לך לשמור אותו?"
"זה כיסא שעשה גרַדוֹבסקי הזקן, הנגר, הוא היה הגבאי הראשון של בית הכנסת. אי אפשר לזרוק את זה."
טוב, על הכיסא ויתרנו לו, אבל כשהוא התעקש שלא נזרוק גם את הכלים החד-פעמיים המשומשים ואת שלל סמרטוטי הרצפה שאסף במשך השנים, הסברנו לו שאין דרך חזרה, עולם היהדות חייב להתחדש ולצעוד קדימה.
כעבור כחודש ימים לקראת חג הפסח המלאכה הושלמה. בית הכנסת התמלא באור חדש: רצפת קרמיקה עם עיטורים סביב התיבה, צבע לבן טרי, וילונות לבנים וריהוט עץ בהיר עם מושבים מרופדים בקטיפה כחולה כהה.
אותה שבת התפילה הייתה חגיגית במיוחד. הגיעו כמה צעירים מגודלי שיער מנוער הגבעות של גבעתיים, אחד מהם עלה לדוכן ושר את "לכה דודי לקראת כלה" במנגינה סוחפת. ישבתי בפינה שלי,על הכיסא המרופד, הייתה לי עכשיו תיבה אישית לסידור לחומש ולתהילים, היה לי מדף עץ בהיר מתקפל לשלושה מצבים, הרגשתי כמו במטוס,רגע לפני המראה לארץ חדשה.
5.
נשאר עוד דבר אחד לסדר:המזגן.
ובימים האלה בישראל כמעט ולא נשאלת השאלה האם יש מניין בבית הכנסת,אלא האם יש מזגן.
על קיר בית הכנסת היה תלוי ועומד דומם מזגן די חדש שנתרם לאחרונה.
כמה שבועות אחרי גמר השיפוץ הגעתי לבית הכנסת לפני תפילת מנחה של יום שישי ושאלתי את אברם למה שלא נפעיל אותו, עכשיו שהחום הגדול מתחיל.
"זו בעיה גדולה,"הוא אמר, "צריך לכוון את המזגן על קור, ואת זה עושה רק ראובן, הוא החשמלאי של בית הכנסת כבר שלושים שנה. אני צריך לדבר אתו שיבוא לסדר את זה."
ביקשתי ממנו שיביא לי את השלט,כיוונתי אותו למצב של קור והפעלתי אותו.
"מה? אתה מבין במזגנים?" שאל אברם בהתפעלות.
"מה יש להבין? זה ממש פשוט,בוא תראה."
הוא הניף את ידו שלא אעיז להתקרב אליו עם המכשיר הזה, המוקצה מבחינתו.
"תעשה שלא יהיה קר מדי,"הוא ביקש, "שלא יעשו לי בעיות, הזקנים."
כשהזקנים הגיעו הם הביטו במזגן בחשד.
אהרון שאל: "מי סידר את זה? ראובן?"
"לא, לא ראובן,"אברם הביט בי בגאווה ואמר: "אהוד סידר את זה."
"אהוד? מה הוא מבין במזגנים? זה בכלל לא מקרר, סתם עושה רוח. צריך להזמין את ראובן."
בינתיים נכנסה השבת ואנחנו נשארנו עם הסידור הזמני הזה של עשרים ושלוש מעלות.
לפני כניסת השבת הבאה אברם אמר לי:
"עכשיו תעשה את זה על הכי קר, שאהרון יהיה מבסוט, תראה לו מה זה."
כיוונתי את המזגן לשש עשרה מעלות.
אהרון וכץ נכנסו אחרי כעשר דקות.
"אברם!" הם כמעט צעקו, "השתגעת? קר פה כמו באנטארקטיקה!"
"הוא סידר את זה," אברם הצביע לעברי, מתחמק מאחריות.
"מה הוא מבין במזגנים הצוציק הזה? לא אמרנו לך שצריך לקרוא לראובן?!"
6.
אחרי ששיפוץ בית הכנסת הושלם על הצד היותר טוב, והמזגן כוון אל הטמפרטורה הנכונה לשביעות רצון כולם, החלטנו שהגיע הזמן להנהיג אמירת דבר תורה אחרי קבלת שבת ולפני תפילת ערבית של שבת.
העניין היה צריך כמובן לעבור בשלב ראשון את אישורו הבלעדי של אברם הגבאי. בוקרשבת אחד אחרי הקידוש ישב אברם לצדי, לגם כוס בירה גולדסטאר קרה "על הכיף כפאק",וסיפר סיפורים על שירותו בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור.
הרגשתישזו שעת רצון ושאלתי אותו בשקט אם אפשר יהיה לומר דבר תורה בליל השבת הבא עלינו לטובה.
"למה תמיד בעיות?"הוא שאל במפגיע ונאנח עמוקות.
"איזה בעיות? דבר תורה זה בעיות? זה נהוג כמעט בכל בית כנסת!"
"אצלנו לא נהוג. כבר ארבעים שנה לא נהוג. פה זה לא בני ברק, אל תשכח את זה."
אבל אחרי כמה דקות הוא אמר:"בסדר, בוא ננסה, אבל שיהיה בקיצור ולעניין, בלי פנטזיות, מקסימום שלוש דקות, שלא יעשו לי בעיות, הזקנים."
בליל שבת הבא התרחשה ההפיכה ההיסטורית ואחרי הקדיש שמסיים את קבלת שבת אברם אמר שהוא מזמין את יורם לומר דבר תורה. השתררה דממה של הפתעה. הזקנים הביטו זה בזה כלא מאמינים למשמע אוזניהם. יורם ניגש בדחילו ורחימו אל הדוכן, חיוור, הביט מסביב מפוחד, מבקש הבנה ורחמים. הבטתי בו במבט מעודד, סימנתי לו שלא יירא ולא יֵחת. הזקנים,אחרי שהתאוששו מעט מההלם, רטנו שזה לא מקובל כאן, מה קרה,מה פתאום, כבר מאוחר, מחכים בבית.צבי מאיר בן שמחה בּוּנים הכהן אמר: "כְּגַוונָא, כגוונא", שזהו הקטע שצריך לבוא עכשיו ברצף התפילה, אברם אמר:"מה יש? בואו נשמע דבר תורה, זה מקובל היום כמעט בכל בית כנסת." כץ מלמל משהו ביידיש ושכניו לספסל צחקקו.
אברם ביקש שיהיה שקט ואמר ליורם:"יאללה תתחיל, אבל אתה יודע, שיהיה חפיף."
יורם התחיל לדרוש על פרשת השבוע, קולו רעד מעט בהתחלה אבל אחר כך התעשת והתייצב וזרם, כולם ישבו בשקט כעשר דקות ואפילו כץ הזקן בעל מבט הילד השובב הקשיב בעניין והפסיק להתבדח ביידיש עם שכנו לספסל.
ומאז אותו ליל שבת הפך הדבר למנהג של קבע שאין עליו עוררין. אף אחד לא רוטן, צבי מאיר כבר לא ממלמל "כגוונא", ואם במקרה אף אחד מהצעירים לא הכין דבר תורה, כץ אומר שאסור לוותר על המנהג הקבוע ושאברם יעמוד ויגיד משהו על פרשת השבוע, כי הרי תמיד יש לו משהו להגיד.
וכשאברם מדבר על פרשת השבוע הוא מספר על יעקב אבינו כאילו היה מישהו מהשכונה שהוא מכיר היטב:"אל תשאלו, יעקב אבינו, המסכן הזה, איזה צרות, איזה צרות...והוא, אין לו רס"רית אחת על הראש כמו לנו, אלא ארבע רס"ריות! רחל לאה בלהה וזלפה. אתם יודעים מה זה? מסכן. אחת אומרת לו תעשה ככה ואחת אומרת לו תעשה ככה. ועד שכבר נהיה לו קצת טוב,עד שסוף סוף התיישב קצת, שהתחיל להסתדר בחיים, אז מה קורה? יוסף נעלם לו. איזה בעיות, אל תשאלו,איזה בעיות! טוב, זהו, מספיק להפעם, יאללה סלאמאת, שבת שלום."
7.
במהלך מסעותי לצורך הופעות אני מגיע מדי פעם לערים רחוקות, מחפש שם בית כנסת לתפילות השבת ובינתיים על הדרך אוסף רשמים איך מתנהלים שם העניינים כי אברם כבר רמז לי שהוא עומד להעביר אלי את תפקיד הגבאי-שמש, והמעמד מחייב.
יום שישי קצת לפני כניסת שבת בחדר במלון בסן פרנסיסקו בשנת 2001. הטלפון מצלצל וזה הארלֶן שֶפֶּרדס ידידי, יהודי אמריקאי מקליבלנד אוהיו שהיה מתנדב בקיבוץ בתחילת שנות השבעים ולימד אותי את האקורדים הראשונים בגיטרה. כבר הרבה שנים שהוא תושב סן פרנסיסקו, לאחרונה התראינו כאן לפני כעשרים שנה כשהייתי בסיבוב הופעות עם "הפליטים".
"אני בא לקחת אותך לאכול במסעדה," הוא אמר.
"הארלן, אני אוכל רק כשר, ובכלל, זה ליל שבת, אני לא יכול לנסוע באוטו."
"אני אקח אותך לאכול סושי. סושי זה כשר."
"הארלן, זה שבת. את יודע מה זה שבת, נכון?"
"בטח שאני יודע. אבל מה הבעיה לצאת לאכול?"
"אני חייב לצאת עכשיו לבית כנסת," אמרתי.
אחרי שתיקה קצרה הוא אמר: "אז מה, נהיית לי ישיבה בוחר?"
"משהו כזה."
"טוב, אז לך לבית כנסת, תתפלל גם בשבילי, כי אני נשוי לשיקסה, אתה יודע, וכשתחזור אני אבוא לפגוש אותך במלון, ואולי נצא לאיזו הליכה ברגל, זה אפשרי?"הוא הציע שנלך לראות את בית הקפה שבו היו יושבים בשנות החמישים המשורר אלן גינסברג והסופר ג'ק קֶרוֹאק.
עונג שבת של ביטניקים, חשבתי לעצמי, למה לא?
אמרתי לו שזה אפשרי ויצאתי מהמלון לחפש את בית הכנסת הקרוב, שלפי המפה היה אמור להיות כמה בלוקים מכאן, באחד הרחובות המקבילים.
רחובות הומים בסן פרנסיסקו, תנועה סואנת בכבישים, בתי עסק מסעדות ובתי קפה פתוחים ומלאים אדם. יהודי הולך לבד בתוך תחום זמן השבת בלי תיק ובלי ארנק, מחפש את הפינה שלו לתפילת ליל שבת. זה קרה לי גם בפריז ובאמסטרדם, בלונדון ובניו יורק. אולי לצורך זה פיזר הקב"ה את עם ישראל בעולם.
אחרי כרבע שעה הליכה וכמה טעויות בדרך הגעתי אל בית עץ ישן. לפי המפה פה אמור להיות בית כנסת. אבל מבחוץ לא נראה שום סימן זיהוי. הצצתי מבעד לחלון זכוכית כהה הפונה אל הרחוב. כן. זהו בית הכנסת. הנה ארון עץ עם טליתות ומדפים עם סידורים. ראיתי צללית נעה. תודה לאל, יש שם חיים. נכנסתי פנימה וגל חום הקיף אותי. היה זה אותו הריח המוכר של ספרים ישנים וריהוט מאובק שהזכיר לי את הפעם הראשונה שנכנסתי לבית הכנסת אוהל יוסף. היו שם שני אנשים. האחד גבוה ודק, ממושקף, שערו מאפיר ועווית קטנה תוקפת מדי פעם את הצד השמאלי של פניו. הוא עמד ליד שולחן עץ ארוך והכין רוטב סמיך לסלט חסה. חברו הזקן וכבד הגוף ישב ליד השולחן עם קסקט לראשו והביט בי בדממה. הייתה איזו עגמומית באוויר. האיש הגבוה לחץ את ידי, אמר ששמו לואי ושהוא מחזיק לבד את בית הכנסת, לא נשארו בכלל מתפללים בסביבה, כולם נפטרו או עברו לגור בפרוורים.
"לפעמים יש מניין כשמגיעים תיירים, כמוך," הוא אמר, והגיש לי סידור שאתפלל בינתיים מנחה ביחיד.
החשכה ירדה על מפרץ סן פרנסיסקו, אף אחד לא בא, וכששבת המלכה הגיעה נכנסנו מחדר האוכל פנימה אל בית התפילה, וכל אחד תפס פינה. לואי וחברו התחילו לשיר את מזמורי קבלת שבת: "ידיד נפש", "לכו נרננה", "הבו לה' בני אלים", "לכה דודי" - ממש כמו בסדר התפילה בבית הכנסת שלנו, קולו של לואי גבוה ודק, קולו של הזקן נמוך וסדוק, ואני באמצע, מנסה לעקוב אחריהם כי גם המילים וגם המנגינה לא לגמרי ברורות לי.
את תפילת מעריב של שבת התפללנו ביחיד, בשקט.
אחרי התפילה לואי הזמין אותי לשבת איתם לקידוש ולארוחת הערב הצנועה שהכין.
"מה אתה עושה כאן בעיר?" הוא שאל.
אמרתי שאני מוסיקאי מישראל ושבאתי לכאן להופעות.
"אתה זמר?" שאל אותי האיש הזקן.
"כן."
"אני אוהב את ג'וני קאש," הוא אמר, "שמעת על ג'וני קאש?"
"כן, שמעתי. גם אני אוהב אותו."
הוא הנהן בראשו. הייתה כאן תחושה של בדידות. כאילו הם נשארו לבד אחרי שכולם הלכו. רוב הסעודה עברה בשתיקה. לפני ברכת המזון שרנו קצת זמירות, לואי אמר דבר תורה והזקן אמר לו: "יישר כוייח."
בלי שאשאל אותם הבנתי שהם חיים לבד ובעצם אין מי שיחכה להם בבית ושהמקום הזה והחברותא הזאת הם הבית והם המשפחה בכל ליל שבת.
לפני שהתפזרנו לואי אמר שלפעמים יש מניין בבוקר, ושאחזור.
"יש כאלה שמגיעים לעיר ביום שישי והם עייפים מדי אחרי טיסה או נסיעה, אבל בבוקר הם באים." הוא אמר.
הגעתי למחרת בבוקר ובאמת מצאתי בבית התפילה קבוצה קטנה של תיירים דתיים מאנגליה, ושלושה גברים מישראל. היה מניין, הייתה קריאה בתורה, וקידוש וסעודה.
"ככה זה," נאנח חברו של לואי, "כל שבת אנשים באים ואנשים הולכים. אנחנו אף פעם לא יודעים איך זה יהיה."
"במשך השנים עברו כאן מאות יהודים מכל העולם," לואי אמר, "זה תכלית החיים שלי, להחזיק את המקום חי ופתוח כדי שלכל יהודי שנקלע לסביבה תהיה אפשרות לתפילה וסעודת שבת."
8.
באותה השנה, ניו יורק. לואר איסט סייד.
מצאתי בית כנסת במרחק כעשר דקות הליכה מהמלון שבו התאכסנתי ובמשך שבוע הייתי הולך לשם יום יום. היה שם בקושי מניין של זקנים דוברי יידיש שנראו שווי נפש לנוכחותי ולא שאלו שאלות.
אחרי שלושה ימים הגבאי הזקן שאל אותי מאיפה אני. אמרתי לו שאני מארץ ישראל. הוא שאל אותי איפה אני מתאכסן. אמרתי לו.
הוא אמר:"אתה צריך להיזהר מאנשים שחורים כי הם יכולים להרוג אותך,הכי טוב שתלך לברוקלין,כי פה זה סביבה לא טובה,הרבה שחורים, הרבה איטלקים, הרבה סינים. יכולים לשדוד אותך.יכולים להרוג אותך."
אמרתי לו שהמלון דווקא נחמד ושהעיר לא נראית כל כך מפחידה כמו שזכרתי אותה בביקור הקודם שלי, לפני למעלה מעשר שנים. הוא נתן לי דולר אחד ואמר לי שאת זה אתן צדקה כשאגיע לישראל, ושעכשיו אני שליח מצווה, ושבעזרת השם לא יאונה לי כל רע.
הוא אמר:"פעם, לפני הרבה זמן, מאות מתפללים היו מגיעים, ובשבתות וחגים היו פותחים את האולם הגדול שנמצא מעלינו. אבל רוב הצעירים עזבו לשכונות החדשות, נשארו כאן רק קצת מתפללים זקנים, כפי שאתה רואה, ואנחנו כבר לא עולים למעלה, אלא מתפללים במרתף הזה. אתה רוצה לראות את האולם הגדול?"
הוא פתח דלת עץ ישנה וחורקת והוביל אותי אחריו במעלה המדרגות אל הקומה השנייה. כמה דקות גיששנו שם בחושך עד שהוא מצא את מתג החשמל והדליק את האור. המראה היה מרשים ועצוב. אולם ענקי ויפהפה עם ספסלים לחמש מאות מתפללים לפחות, נטוש, מעלה אבק ועובש, ועל התקרה קורי עכביש.
"פעם היה מלא כאן,"הוא נאנח, "אבל במשך הזמן כולם עזבו את השכונה."
היו שם ציורי קיר ענקיים של ערים הרריות מארץ הקודש. ליד כל ציור היה רשום שם העיר: ירושלים מוקפת הרים, חברון, גם היא מוקפת הרים, טבריה,הרים סביב לה, צפת, כולה על ההר.
וראו זה פלא: ציור קיר ענקי של עיר הקודש תל אביב, כן, גם היא מוקפת הרים.
הוא ראה איך אני מתבונן בהשתאות בציור הזה ואמר: "נַייס פּיקצֶ'ר,אה?"
"וֶרי נַייס,"אמרתי, מתלבט אם לספר לו שיש כאן טעות גיאוגרפית חמורה ושההרים היחידים של תל אביב הם הגבעות של גבעתיים, הטווין-פּיקס של גוש דן, אבל העדפתי לא לדבר, הרי הבן אדם רואה את הציור הזה כבר חמישים שנה, למה לקלקל לו את הרושם.
אבל מאז,בחלומותי לפעמים אני רואהתל אביב אחרת: לבנה, מוארת,ומוקפת הרים.
9.
ליל שבת בפריז, שנת 2005.
לפי המפה היה אמור להיות בית כנסת קרוב למקום שהתאכסנתי בו, ברוּ דֶה בֶּלוויל, ברובע האחדעשר.
בסביבות השעה תשע בלילה, אור דמדומים, השבת כבר נכנסת, אני הולך לאיבודבשדרה אינסופית מלאה בהמון אדם, רובם ערבים-מוסלמים,באוויר מתאבך עשן סמיך של קבב על האש ונרגילות, מהרמקולים של בתי הקפה בוקעת מוסיקה צפון אפריקאית קולנית, אנשים עם כיפות לבנות גדולות מביטים לעברי במבטים חודרים והחשש מתגנב ללבי, כי לא מזמן שמעתי שיהודי הותקף בפריז ונחבל באופן קשה. הצטערתי שהשארתי את המגבעת בחדר. הייתי צריך אותה עכשיו על הראש, מעל הכיפה, בתור הסוואה. הושטתי את היד לראש והגנבתי את הכיפה לכיס. פיקוח נפש דוחה כיפה, אמרתי לעצמי.
לפתע, בתוך כל המון האדם הזה, שני יהודים באים לקראתי עם חליפות מגבעות וזקנים. כמה חשוב במצבים מסוימים קוד הלבוש היהודי.
הם הלכו שם במרכז השדרה בשקט ובשלווה, או כך לפחות היה נדמה לי.
שמתי מיד את הכיפה בחזרה על הראש והלכתי לקראתם.
"שבת שלום,"אמרתי להם.
"שבת שלום."
"אתם בדרך לתפילה או שאתם כבר אחרי?"
"אנחנו בדרך לתפילה. הספרדים כבר סיימו, אבל אנחנו החב"דניקים מתפללים ממש עם צאת הכוכבים."
כעבור כחמש דקות הליכה הגענו אל בית הכנסת שהיה סגור בשער ברזל גדול, ללא שום סממן יהודי חיצוני, שומר שחור גברתן עמד בכניסה, זיהה את הבאים ופתח להם את השער.
בהפסקה הקצרה שלפני ערבית ניגש אלי גבר מזוקן עם כובע מצחייה, אמרשהוא צרפתי שהתגורר בישראל כעשרים שנה, ואחר כך חזר לפריז.דיבר אתי על המצבבישראל ופתאום אמר:"גולדשטיין צדיק ורבין יימח שמו."
לקחתי אוויר ואמרתי: "רבין צדיק וגולדשטיין יימח שמו."
הוא הביט בי בזעזוע, פנה והלך ממני לפינה רחוקה.
אחרי התפילה הלכתי מהר אל הדירה הקטנה ששכרנו,אשתי ובנותי כבר היו מודאגות מאוד. השעה הייתה עשר וחצי. כמעט התקשרו למשטרה ולשגרירות. אמרתי שהכול בסדר. זה רק הזמנים המשונים האלה של אירופה.התיישבנו סביב השולחן והתחלנו לשיר:"שלום עליכם מלאכי השרת..."
10.
אל בית הכנסת המתוק מכולם הגעתי בשבת נחמו באמסטרדם, בשנת 2005.
כשהייתי כאן במסע הראשון שלי בשנת 1975 לא ידעתי ולא כל כך רציתי לדעת איפה יש בית כנסת ואוכל כשר, הראש שלי היה במקום לגמרי אחר. הייתי יותר מודע אז לקיומו של מקדש הרי קרישנה,ששם היו מחלקים אוכל מקרוביוטי חינם לכל דורש. אבל עכשיו היה בי רצון גדול לדעת מה קורה כאן מהבחינה היהודית ומה נשאר כאן שישים שנה אחרי שאנה פרנק ומשפחתה גורשו אל מחנה ההשמדה, כשעלה הכורת על קהילת יהודי אמסטרדם.
בליל שבת נחמו הלכתי אל בית הכנסת הפורטוגזי העתיק. כאן התרחש לפני כשלוש מאות חמישים שנה מחזה נורא כשהקהילה הפורטוגזית הענישה את האנוס שהתגייר אוריאל ד'אקוֹסטָה באופן הבא: הוא נשכב על מפתן בית הכנסת וכל אנשי הקהילה צעדו החוצה אחרי תפילת ליל שבת כשהם דורכים על ירכו. כל זה קרה בגלל דעותיו התיאולוגיות שלא היו מקובלות על הממסד הרבני. בעקבות הטקס המשפיל הזה הוא התאבד בירייה.
בית הכנסת הפורטוגזי היה גדול מדי וקר וריק, האנשים שם נראו לי קצת מוזרים, עם המגבעות הגבוהות שלהם וסידור התפילה הכול כך שונה ולא מוכר לי, ואולי בגלל שלא יכולתי שלא לחשוב שהם הצאצאים של האנשים שדרכו על אוריאל ד'אקוסטא, חשבתי שאעדיף להתפלל למחרת במקום אחר.
לפי המפה שבידי ראיתי שבאחד מהרחובות הצרים שמעבר לנהר יש בית כנסת אחר והחלטתי לנסות להתפלל שם את תפילת השחרית של שבת.
יצאתי בבוקר מהמלון, הלכתי לאורך תעלת פּרינסֶן, חציתי את הגשר הגדול שעל נהר האַמסטֶל, שחפים ריחפו מעל המים הכהים, עמדתי רגע על הגשר והבטתי אל האופק. הייתי עולה ברצון על איזו סירת נהר ומפליג מכאן לשם, לא היום כמובן, אולי מחר... המשכתי בדרכי ונכנסתי אל הרחוב שבו אמור היה להיות בית הכנסת. מעל הדלת ראיתי את סימן המגן דויד, אבל הדלת הייתה נעולה והמקום היה שקט ושומם. יכול להיות שבית הכנסת לא פעיל?
השעה הייתה כבר תשע. עמדתי שם כעשר דקות. הרחוב היה מנומנם לגמרי ולא ראיתי נפש חיה.
טוב, חשבתי בלית ברירה, נחזור לפורטוגזי.
הלכתי לאורך הרחוב הצר, קצת לפני הפנייה לכיוון בית הכנסת הפורטוגזי בא לקראתי איש עם חליפה אפורה ומגבעת.
"שבת שלום," הוא אמר.
"שבת שלום, אולי אתה יודע אם בית הכנסת כאן בקצה הרחוב פתוח בשבת?"
"עוד רגע הוא יהיה פתוח," האיש חייך, "המפתחות אצלי."
חזרנו אל המקום, הוא פתח את הדלת ונכנסנו אל תוך בית כנסת מואר, מסודר ונקי מאוד, עם ריהוט עץ בהיר ומושבי קטיפה, ארון קודש מגולף בפיתוחי עץ, ובמרכזו במה גבוהה לקריאת התורה.
האיש, דניאל שמו, ישראלי שחי כבר עשרים שנה באמסטרדם, סיפר לי שהמקום מתוחזק על ידי אב ובנו, בני משפחת אהרונסון.
"הם עוד מעט יגיעו," הוא אמר, "יש להם שעה הליכה מהבית לכאן."
כעבור כמה דקות נכנסו האב בן התשעים ובנו בן השבעים. הם האירו פנים לקראתי, דאגו לי למקום ישיבה, לסידור ולחומש. תלמד סגן גבאי, תלמד,אמרתי לעצמי, כך צריך לקבל אורחים.
במהלך חצי השעה הקרובה הגיעו עוד ועוד מתפללים עד שהיה קצת יותר ממניין אנשים. התפילה זרמה לאט ובנעימות. תלמד, סגן גבאי, כך צריך להתפלל בשבת.
מדי פעם עברו לי בראש הבזקים מאמסטרדם של פעם: הסירה המטורפת של ווֹפקה עם כל חסרי הבית, מסעות ליליים הזויים בווֹנדֶל פארק, עשן מתוק בפַּרַדיסוֹ... גם אז התקיימה כאן תפילה כזאת מדי שבת ואני בכלל לא ידעתי ולא רציתי לדעת. עכשיו לא רציתי להיות בשום מקום אחר.
הם כיבדו אותי בקריאת ההפטרה, ומאוד התרגשתי לקרוא על אדמת אמסטרדם את "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם..."
את תפילת המוסף התפלל אבא אהרונסון בן התשעים וקולו צלול חזק ומצמרר. תפילה כמו שלו לא שמעתי מעולם.
אחרי שהתפילה הסתיימה השעה הייתה כבר שתים עשרה בצהריים אבל הם לא מיהרו לשום מקום. אהרונסון הבן הזמין אותי לעלות עם כולם במדרגות העץ הצרות אל עזרת נשים, שם חיכה שולחן ערוך עם מרק בצל חם ומציות גדולות שעליהן היה מונח נתח דג מלוח הולנדי משובח, ואני הרגשתי לגמרי בבית, חלק מקהילה יהודית קטנה שמתכנסת אחת לשבוע, אהרונסון האב והבן מאירים פנים לכולם, מארחים ברגישות ובחן, האבא עושה קידוש ואחר כך אוכלים קצת ושותים קצת ומתבדחים, ויש גם דבר תורה קטן על פרשת השבוע, וגם איזה מזמור או שניים, ואחר כך מברכים ברכה אחרונה והולכים איש לדרכו, עד השבת הבאה.
כעבור שנתיים חזרתי אל בית הכנסת הזה ולשמחתי מצאתי ששום דבר לא השתנה והכול חזר על עצמו שוב. אחרי הקידוש, לפני שיצאתי אל בית המלון, אהרונסון הבן אמר לי: "עכשיו אתה חייב לחזור בשלישית, ואז תהיה לך חזקה במקום."
11.
האורח הגיע לבית הכנסת שלנו ליל שבת אחד. ממושקף, רזה מאוד, קירח, מעט כפוף, התיישב בפינה ליד הדלת. הוא נראה לי מוכר ולא ידעתי בדיוק מאיפה.
פתאום נפתחה הדלת ואל בית הכנסת נכנסו כרוח סערה עשרה צעירים שמעולם לא ראיתי במקום. אברם הגבאי הזמין אחד מהם להתפלל והוא נעתר והתפללבהתלהבות רבה בסגנון קרליבך וכשהגיע אל הפיוט:"הבו לה' בני אלים" בניגון של רבי שלמה הם קמו ורקדו במעגל סביב התיבה ועוד ועוד מתפללים הצטרפו אל המעגל.
זקני בית הכנסת לא ראו חיזיון שכזה מזה שנים והיו נרגשים מאוד ובית הכנסת הרדום התעורר לחיים עם רוח השמחה הזאת ששטפה אותו.
הבטתי לעבר האורח הזר.הוא ישב שם,עיניו עצומות, כל גופו ופניו מתנועעים בכיסא בהבעה של דבקות עילאית כשדמעות זולגות על פניו.הוא היה מוכר לי אבל לא זכרתי מהיכן.
אחרי התפילה שרנו "אדון עולם" כמנהג המקום ואחר כולם לחצו ידיים לכולם ואמרו "שבת שלום".ניגשתי אל האורח, הוא לחץ את ידי ארוכות ואמר:"הרגשתי שבשירה שלהם הם לוקחים אותי לשמים,הייתה לי תחושת התעלות עצומה."
רק אז קלטתי שבעצם אני מכיר אותו, כן, זה דרור מֶנֶר, בנו ובתי למדו באותה הכיתה בבית הספר, ולא פעם ישבתי לידו באספות הורים ובחגיגות. הוא גר ממש קרוב,שני בתים מבית הכנסת,בבית היפה עטור הצמחייה. רק לפני זמן קצר נראה צעיר ובריא, ועכשיו השתנה כל כך.
הוא ראה את הבעת ההשתאות על פני ואמר:"לפני חודשיים גילו אצלי מחלה סופנית.אני במצב קריטי. החלטתי לבוא היום לכאן לתפילת ליל שבת,ואני לא מצטער,הייתה לי חוויה מופלאה."
איחלתי לו רפואה שלמה ונפרדנו ביציאה. מספר ימים אחר כך ראיתי את שמו במודעת אבל על שער ביתו.
הצעירים האלהשנכנסו אל בית הכנסת שלנוכמו מתוך סיפור חסידי עתיק לא חזרו אלינו מאז אותו הלילה.הם הגיעו ככל הנראה במיוחד בשביל דרור האורח,לכבוד ליל השבת האחרון שלו כאן.
12.
בזמן האחרון בית הכנסת אוהל יוסף עבר שינויים וזעזועים. כץ עבר אירוע מוחי וכמעט ולא יוצא מהבית, שמחה בן שמשון, איש צנוע ונעים הליכות, נפטר בפתאומיות והוא בן שמונים, דוד הכהן, גם הוא מוותיקי ויקירי בית הכנסת, הלך לעולמו ללא עת, לצבי מאיר בן שמחה בונים הכהן קשה מאוד ההליכה והוא מגיע לעתים רחוקות, אשתו של אברם הגבאי נפטרה והוא התחיל לעשות את השבתות אצל בתו בבני ברק. הוא לא אמר לי דבר, רק השאיר בתא המושב שלי את צרור המפתחות הגדול שלו: לארון הקודש, למטבחון, לעזרת נשים, לתיבת הדואר. הבנתי את הרמז. מהיום אני כבר לא סגן גבאי אלא גבאי ראשי. לא חיפשתי את המינוי הזה, אבל קיבלתי אותו בהכנעה, כמו שאומרים.
פעולתי הראשונה הייתה להביא סופר סת"ם מומחה שיבדוק את מצבם של ספרי התורה המונחים בארון הקודש. הוא מצא שלמעט ספר תורה אחד חדש על שמו של קובי אַייכלבּוֹים הי"ד שהוכנס לבית הכנסת לפני כשנתיים כל הספרים פסולים אבל בני תיקון, חוץ משניים, שאותם מסרנו לגניזה.
סופר הסת"ם כתב חוות דעת מפורטת על כל ספר, ועל אחד הספרים כתב:
"גילו של הספר בין מאה וחמישים למאתיים שנה ומקורו בצ'כיה. הספר נכתב בכתב אשכנזי קדום, הדומה הרבה לכתב הספרדי, באותיות ענק חדות ומלאות חיות, לפופות, עקומות, ועוד אותיות מקושטות כמיטב המסורת של דורי דורות. ברמב"ם ושאר הראשונים מוזכרים הקישוטים האלה של האותיות, אך היום כבר נשכחה המסורת, וזה הופך את הספר לפנינה, לאוצר מלא היסטוריה ותעודה של דורות עברו."
ובינתיים מתחילים להגיע צעירים שעברו לגור בשכונה זה מכבר ובית הכנסת שוב מתעורר לחיים חדשים.לאט נוצרת קהילה קטנה של אנשים שמוצאים בבית הכנסת הזה את הבית שלהם לתפילות השבת.
קנינו שידה עם מגירות ברחוב הרצל בדרום תל אביב והעמדנו אותה בחדר הכניסה עם מיחם וצנצנות תה קפה וסוכר. במגירות הנחנו כלים חד-פעמיים, מפות ניילון, מפיות, נרות נשמה ונרות להבדלה, פותחן לבקבוקי יין, קופסאות שימורים של טונה וזיתים, ועוד כמה דברים נחוצים.
קידוש סעודה שלישית והבדלה הופכים להיות עניין של קבע. בחדר הכניסה יש מפה צחורה על השולחן, גביע קידוש נאה ואגרטל עם עשבי בשמים. סגנון התפילה פתוח ומעורב. אשכנזי-ספרדי-תימני. לא קונים מקומות ישיבה. לא קונים עליות לתורה. עבדכם הגבאי עושה "מי שבירך" ואיש איש תורם לפי רצונו ויכולתו.
בית הכנסת עדיין לא פעיל בימות החול אבל יש שיעור קבוע ביום שני בערב. עכשיו אנחנו בודקים את האפשרות לגייס תקציב כדי לרהט מחדש את עזרת הנשים העזובה כמעט, כי הרי חייבים לשפר את מעמד האישה בעולם היהדות בזמננו.
13.
בשנה הראשונה שלי בבית הכנסת אוהל יוסף, כשהגיע שביעי של פסח הרגשתי בבית הכנסת איזו תכונה שונה. כץ אמר: "היום יש יזכור" ואהרון חזר על זה שוב במבט רציני וחמור. אברם אמר לי בלחש שאחרי קריאת התורה צריך להגיד יזכור. הגיעו לבית הכנסת אנשים שלא הכרתי, שהאבא או הסבא שלהם היה מתפלל קבוע בבית הכנסת בעבר הרחוק. אל עזרת הנשים הגיעו שתיים-שלוש נשים מבוגרות.
אחרי הקריאה בתורה, כל מי שאינו יתום התבקש לצאת מבית הכנסת ואברם התחיל בקריאת ה"יזכור", והמשיך באל מלא רחמים וקדיש לכל מתפללי בית הכנסת שנפטרו והלכו לעולמם, ובכללם קרובי המתפללים שנספו נשרפו ונטבחו בשואה האיומה.
אברם הוציא מארון העץ הישן צרור דפים עם רשימה ארוכה של שמות גברים ונשים וקרא אותה בקול רם. במבט עיניו סימן לי שהנשים למעלה בעזרת נשים באו במיוחד לשמוע את השמות של יקיריהם. פניו המחויכות תמיד של כץ שינו את הבעתן ומבט המשובה נעלם מעיניו. הוא היה זה שביקש שיכתבו על שלט בית הכנסת אוהל יוסף שהוא "לזכר קדושי וניצולי השואה". ידעתי שגם הוא היה שם אבל אף פעם לא דיבר על זה.
קירות בית הכנסת מלאים בלוחות זיכרון לזכר הנפטרים. חלל בית הכנסת מלא בנשמות האלה, כך אני מרגיש.
האדמו"ר הקדוש מפּיאסֶצנה, הרב קלונימוס שפירא הי"ד, אמר דברי תורה בכל שבת בלב גטו ורשה, בתוך התופת והגיהנום הנורא, תוך שהוא מאבד את בתו ובנו ואת אנשי קהילתו, ומנסה בכוחות אחרונים ובשיברון לב גדול לשמור על צלם אנוש יהודי, על לימוד תורה ועל עבודת התפילה.
את כתביו הטמין בכד וקבר באדמה קצת לפני שנשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ, שם מצא את מותו. הכד נתגלה אחרי המלחמה וכתב היד נשלח לארץ ישראל, אל אחיו, האדמו"ר החלוץ שגר בתל אביב.
במכתב שצירף הרב קלונימוס שפירא אל הכתבים הוא מספר על מצבו הקשה, ומפציר בכל יהודי שיקרא בכתביו וזו תהיה נחמתו. הדפים האלה יצאו לאור בספר "אש קודש".
בכל שבת אני משתדל לקרוא קטע מ"אש קודש" ואומר אז בלבי: "רבי מתוק וקדוש שלי, אתה רואה, הנר שלך עדיין בוער, כאן, על אדמת ארץ ישראל."
אני לא יכול להבין מדוע ולמה פרצה השריפה הנוראית הזאת, החורבן הזה שאין מילים לתאר אותו, אבל אני מרגיש שהנחמה ובאיזה שהוא מקום אולי גם הנקמה נמצאות כאן בבית הכנסת הזה שעומד חי ונושם ופתוח בכל חג ושבת, ממשיך את דרכם של אלה שהצורר השמיד ומדליק אור קטן בתוך החושך הגדול והתהום הריקנית שנשארו אחרי הסתלקותם של כל אלה שאת שמותיהם אני קורא עכשיו בזמן אמירת ה"יזכור" במועדים.
14.
כשהייתי ילד כבן שש יצאתי שבת אחת אחר הצהריים מבית הורי, הלכתי קצת לאורך רחוב עוזיאל ברמת יצחק והצצתי מבעד הדלת הפתוחה אל תוך בית הכנסת שבקצה הרחוב.
כארבעה-חמישה חסידים עם זקנים מגודלים ופאות ישבו סביב שולחן שעליו הייתה מונחת קערה עם פרוסות דג מלוח,בקבוק משקהומציות.
עמדתי שם,ילד קטן עם עיניים פתוחות וסקרניות,והם חייכו אלי והציעו לי קצת דג מלוח.
מאז הייתי מגיע לשם מדי פעם בשבת.כבר ידעתי שזה קורה תמיד באותה השעה,קצת לפני השקיעה, והם היו מחייכים אלי ומציעים לי להיכנס ולשבת איתם.
אחרי כמה שנים עברנו דירה לעיר אחרת.חלפו ארבעים וחמש שנים.
היום אני יודע שמדובר היה בסעודה השלישית של שבת, בין מנחה של שבת לערבית של מוצאי שבת,רגע לפני שהשבת יוצאת.
והנה,בימים אלה,בכל שבת אחרי הצהריים אני יושב בבית הכנסת השכונתי עם עוד כמה אנשים,לא רבים,כשלושה או ארבעה, אוכלים סעודה שלישית ומדברים קצת על פרשת השבוע, ולפעמים לפני ברכה אחרונה שרים את "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" בניגון חסידי שמועיל לפתיחת הלב, וזו שעת רצון.
לפעמים אני מביט אלהרחוב,אולי יגיע ילד קטן,עם עיניים פתוחות וסקרניות,יעמוד שם מבויש מעט,אני אזמין אותו להיכנס פנימה והוא ישב קצת ויטעם משהו ואחר כך ילך לדרכו עם הזיכרון הזה לעיר אחרת, יעברו עליו ארבעים וחמש שנה, יום אחד הוא יעבור ברחוב ויתבקש על ידי איש זקן בחליפה אפורה ודהויה לבוא ולהשלים מניין בבית כנסת ישן...
מתוך: זה המקום / אהוד בנאי, הוצאת כתר, 186 עמודים