זה המקום: אהוד בנאי במסע אל המקום שלו ושלנו

"זה המקום" הוא ספר מהנה, אבל לא רק, הוא גם גורם לך לחשוב מה המקום הזה עבורנו, לאן מוביל השביל הזה שמתחיל כאן ומה בדיוק הקשר בין סניף הבנק למעיין

חדשות כיפה עדי שרצר 01/11/12 17:35 טז בחשון התשעג

זה המקום: אהוד בנאי במסע אל המקום שלו ושלנו
יחצ, צילום: יחצ

קשה לחשוב על שאלה יותר קריטית עבורנו כישראלים משאלת המקום. האם אנחנו במקום? האם אנחנו מקומיים? מהו בעצם המקום שלנו? כל אלו הן שאלות שמסתובבות במרחב הציבורי בישראל, חוקרים מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, זלי גורביץ' הוא המרכזי שבהם, מצביעים עליהן כשאלות מכוננות של הזהות הישראלית.

השאלות האלו נובעות במידה רבה מתוך הקשר הלא מאוד טבעי של העם היהודי והמקום שלו. מקום אותו הוא נטש לפני אלפים שנים, מקום שמתחרה עם מקומות אחרים מחוצה לו שזכר הטעמים, הריחות והנופים שלהם עדין קיימים בזיכרונם של רבים. אל תוך הסביבה הזאת נכנס "זה המקום", של אהוד בנאי.

בנאי, אהוד באופן ספציפי והמשפחה באופן כללי, הם הכי מקומי שיש לנו, יצירה בעברית שהיא ישראלית מאוד, מקומית מאוד, אוכלת בחומוס של רחמו, גרה ברחוב האגס אחד, נמנית עם מייסדי באר-שבע, שרה שנסונים צרפתיים בריח ישראלי. את המקומיות הזאת לוקח בנאי בספר החדש שלו צעד אחד קדימה. זאת מקומיות שלא מתנצלת על הקיום שלנו כאן, לא שואלת את עצמה שאלות מסובכות מדי, זאת מקומיות שרק מבקשת לספר את הסיפור הפשוט של הארץ.

(היכן שרבים מן הספרים האוטוביוגרפיים. צילום: יחצ)

יותר מהכל מזכירה הכתיבה הזו את "בדרכים", של ג'ק קרואק, אחד הספרים הביטניקיים החשובים ביותר שמספר את סיפור נדודיו של קרואק ברחבי ארצות הברית. "בדרכים", תרם תרומה מכרעת לעיצוב דמותו של הנווד האמריקני והעניק לערים אמריקניות שכוחות אל, לכבישים הארוכים ולפונדקי הדרכים המתקלפים קסם רומנטי. ההרגשה היא שבנאי מנסה לעשות משהו דומה למדי, להעניק לגבעתיים קצת מהקסם של ניו אורלינס, להפוך את עמק יבניאל לעמק בטקסס.

לאורך רוב הספר נמצא בנאי בתנועה, אבל התנועה שלו במרחב המקומי, שהיא מסע חיפושים מעבר למסע הגיאוגרפי, היא תנועה של מי שמרגיש בבית, של מי שהוא מספיק חופשי להתייחס אל המקום הזה כביתו בלי תירוצים, של בן בית. כך הוא מצליח להעניק גם לבית כנסת עזוב בין השיכונים המאפירים בגבעתיים קסם ואופי מיוחד, כך הופך סיפורו של נוח נפתולסקי, בן העלייה השנייה לסיפור קיומי ורלוונטי. כך הוא גם מצליח להפוך את מסעו בכרתים ואת ההיכרות עם ביטניקים אחרים, תושבי העולם כמוהו, למסע בארץ-ישראל. כך גם הסגנון הקרואקי והמוזיקה האמריקאית הופכים למשהו ישראלי מאוד, שאין בו סתירה למסכת כתובות או לבית המדרש של חסידי קרלין בטבריה המוזכרים גם הם בין הסיפורים.

המרחב המקומי שיוצר בנאי הוא גם מעניין בשאלה מה הוא מכיל בתוכו ומה נשאר מחוץ לו. הגליל וגבעתיים של שנות השבעים בפנים, הנגב בחוץ; הצבא ומלחמת יום הכיפורים בפנים, הערבים נוכחים רק באופן פסיבי כנוף אנושי; המתח בין יהדות לדתות אחרות בפנים, המתח בין גישות שונות ביחס ליהדות בחוץ. מעניין לראות גם את המרכיבים של העולם התרבותי שמלווה את בנאי בנדודיו, עולם שהצד הדתי ירתע מה"אוזו" והבוב דילן שבו והעולם החילוני ירתע מן הגמרא ומר' נחמן מברסלב שבו.

אבל דווקא העירוב הזה של מה שרבים יגדירו מין שאינו במינו מייצר את הייחודיות של בנאי ואת הייחודיות של הספר. הוא בדיוק זה שיוצר את המקומיות הזו, שבונה את הסיפורים המורכבים עקב בצד אגודל, הוא זה שהופך את ישראל המתוארת מבעד לעינים של בנאי למה שהיא.

על אף שהסיפורים השונים בספר אינם אחידים ברמתם ובחלקם עומס הפרטים מלאה קצת, מצליח הספר של בנאי היכן שרבים מן הספרים האוטוביוגרפיים והאוטוביוגרפיים למחצה נכשלים. הוא יוצר את הקסם הזה, שקשה בדיוק להגדיר אותו במילים, הוא לוקח אותך למסע קסום בין נופים שאתה מכיר אבל מעולם לא הכרת אותם ככה, הוא מושך אותך להפוך עוד דף ועוד דף בספר. "זה המקום" הוא ספר מהנה, אבל לא רק, הוא גם גורם לך לחשוב, מה המקום הזה הוא באמת עבורנו, לאן מוביל השביל הזה שמתחיל כאן ומה בדיוק הקשר בין סניף הבנק למעיין.

זה המקום / אהוד בנאי, הוצאת כתר, 186 עמודים

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן