יצירת קשר אישי
העלאת שאלות גם הופכת את הלמידה לחוויה אישית יותר. היא מאפשרת לנו להביא את עצמנו אל הלימוד, להפוך את התורה לשלנו. היא יוצרת את הרגעים שבהם אנו הופכים את התורה לאישית ובעלת משמעות — הרגעים שבהם אלוהי אבותינו הופך לאלוהינו, והתורה הופכת מבעלת משמעות כללית לבעלת משמעות בשבילנו.
אף שכולנו שומעים את אותם הדברים בכיתה, אנו מגיבים בדרכים שונות. דברים שונים מסקרנים אותנו או מפריעים לנו, וכאשר אנו שואלים שאלה אנו יכולים לפתח את הלמידה שלנו דרך המסנן של אישיותנו הייחודית. למעשה, כאשר אנו שואלים שאלה אנו אומרים: "יש לי יחס מסוים לדבר, אבל משהו חסר. עזרו לי למלא את הפער; עזרו לי לסגור את המעגל ולהפוך את המידע הזה לחלק ממני". ברגע כזה התורה יכולה להפוך לאישית ולרלוונטית יותר מבכל רגע אחר. ברגע הזה גם סביר יותר מכל שהיא תהפוך לחלק מהותי בזהותנו.
שאלות מלמדות את המורים
שאלות יכולות לסייע גם למורה ללמוד; הן הזדמנויות שבהן הוא יכול לצמוח. מורה נבון יודע שאין אדם שיכול ללמדו יותר מתלמידיו, אפילו אלה מהתלמידים שנדמים ככופרים. רבי מאיר המשיך ללמוד עם מורו אלישע בן אבויה אפילו אחרי שאלישע הפך לכופר. על כך נאמר: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". עלינו להסתכל מעבר לגישות המתריסות לעתים של התלמיד כדי למצוא את "תוכו". אם ה"תוך" היה קיים באלישע, ודאי וודאי שהוא קיים בתלמידינו.
שאלות מדגימות את כוחה של התורה ואת ערכה של האמת
כשאנו מאפשרים לתלמידינו לשאול שאלות אנחנו גם ממחישים את כוחה של התורה. רעיון חזק, יציב ומבוסס יכול לעמוד בפני ניסיונות לערער אותו. רעיון חלש ובלתי יציב אינו מסוגל לכך.
בכל פעם שאנו מונעים העלאת שאלות, אנו מעבירים לתלמידינו בלי דעת את המסר שהיהדות אינה יכולה לעמוד בבחינה אינטלקטואלית. אנו מביעים את חששנו שהשאלה עלולה לחשוף אמת מכוערת, שליהדות כלל אין תשובות. לאחר שהמהר"ל מפראג מצטט את אבן רושד, אחד הפילוסופים המוסלמים הגדולים ופרשן ידוע של אריסטו, הוא כותב:
...ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה והידיעה. ובפרט אותו שלא כוון לקנטר, רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו "אל תדבר ותסתום דברי פיך", שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבא, דבר כמו זה אומרים "תדבר ככל חפצך, וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר", ולא תאמר "אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר", כי אם עושה זה, שסותם את פיו שלא ידבר זה, הוא מורה על חולשת הדת, כמו שאמרנו... העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק ביטול וחולשת הדת... ולכך אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם ולעיין בדבריו...
כשהיהדות מקבלת בברכה שאלות וביקורת היא מראה את כוחה. חיוני שנעשה זאת, אם אנו רוצים ללמד סניגוריה על היהדות ולהבטיח שילדינו יתגאו בתורה. אין צורך לחשוש שהשאלות או הקושי שלנו להשיב עליהן יערערו את אמונתם בתורה. היהדות שרדה במשך דורות רבים, שהיו רצופים באתגרים מילוליים ואחרים; היא מוסיפה לשגשג בשעה שאמונות רבות אחרות אבדו מן העולם. לבטח היא תוכל לעמוד בשאלותיהם של בני שש, שש־עשרה או שישים.
הרב אליהו מאיר פיבלזון, ראש ישיבת פתחי עולם לחוזרים בתשובה, מספר:
"בזמנו הפיצו חוברות של "דעת אמת", חוברות של אפיקורס שרצה להחזיר בשאלה אנשים מהציבור החרדי, ובהן קושיות על התורה ועל חז"ל ועוד. הרבה אנשים פחדו מהן, אמרו לשרוף אותם וכן הלאה. אני ביקשתי שיביאו לי אחת, וישבנו ולמדנו בבית המדרש את הקושיות, והעלינו את התשובות. נכון, אני לא בהכרח יודע את התשובה לכל דבר. יש לי מספיק אמונה בקב"ה גם בלי לדעת את כל הדברים בעולם. אבל צריך להפסיק לפחד מהשאלות. ההפך: צריך לשמוח עליהן".
אפילו אם לעתים איננו יכולים להשיב על השאלות, או להשיב עליהן כראוי, עדיין עדיף שהשאלות יישאלו. אי אפשר להשיב על כל שאלה באופן שיניח את דעתו של כל אדם, וייתכן שעל שאלות מסוימות כלל אי אפשר להשיב. ייתכן שעל חלקן ראוי לא להשיב — כפי שאומר הרב יונתן זקס, "על שאלות מסוימות אפשר להשיב רק בתחום המעשה, לא בתחום המחשבה". על שאלות אחרות אי אפשר להשיב מיד, ודרושות שנים רבות של ניסיון והתחבטות כדי למצוא להן תשובה מתאימה. יש שאלות שאפשר למצוא להן רק תשובות אישיות, ולא תשובות הנכונות לכולם, ויש שאלות שנועדו להישאר תעלומות לנצח. החיפוש אחר תשובות והאופן שבו אנו מגיבים לשאלות חשובים לעתים קרובות הרבה יותר מן התשובות עצמן, וראוי שנעודד ככל האפשר מסע כזה של חקירה יהודית.
אם התבונה שבגישה הזו ברורה לנו, אין סיבה שנחשוש משאלות. אנו יכולים להתחיל להבין מה הן למעשה: קושיות המגלות את טיבה האמיתי של התורה, ישות עמוקה, מורכבת ומסתורית לעתים, המבטאת באופן מרהיב את טבעם של החיים ושל האל המסתורי שברא אותם.
מדוע אנו מסרבים לשמוע שאלות? כי אנו רואים בהן דברי כפירה
אם לשאלות יש חשיבות רבה כל כך, מדוע אנו מסרבים לשמוע אותן או מבטלים אותן? סיבה אחת לכך היא שאנו רואים בהן דברי כפירה, בייחוד כאשר הן שאלות יסוד. לעתים אנו מאמינים שילדינו צריכים לנהוג לפי גישה של "נעשה ונשמע". אך ילדינו אינם דומים לעם ישראל במדבר. הם לא ראו את אלוהים או את הניסים הגלויים שחולל. הם אפילו אינם חיים בעולם שאלוהים עומד במרכזו. בימינו האמונה זקוקה לתבונה. היא אינה יכולה להתקיים כראוי בלעדיה, אלא אם אנו מבוּדדים לחלוטין מכל האיומים האפשריים. כדי שתוסיף להתקיים, אמונתנו אינה יכולה להיות עיוורת. עליה להיות אמונה שעיניה פקוחות, שמעלה קושיות, ששואלת שאלות ומשיבה עליהן.
כי אנו רואים בשאלות קריאות תיגר
לעתים אנו מבטלים שאלות מפני שנדמה לנו שהשואל מגלה חוסר כנות או התרסה; או מפני שאנו רואים בהן מתקפה אישית נגדנו. הדבר עלול לגרום לנו להגיב בכעס, בבוז ואפילו בביטול, ותגובות כאלו יכולות בנקל לגרום לילד לחוש דחוי. במקרים כאלה, הצעד הנבון הוא לתת לילד ליהנות מהספק, ולזכור שהשקפותינו עשויות להיות שגויות. עלינו לזכור שגם אם הצדק עמנו, חשוב להתייחס לשאלה עצמה ברצינות, ולהשיב עליה באופן מכובד.
כך ניצור את האווירה הפתוחה והמקבלת הדרושה ללמידה אמיתית. הדבר יעניק לתלמידים תחושת ביטחון, כך שיוכלו לבטא בכנות ובפתיחות את חששותיהם ודאגותיהם. הוא אף יסייע לתלמידים האחרים, שלא שאלו את השאלות אך מתמודדים עם ספקות דומים, או שספקות כאלה עתידים להתעורר בהם בשלב מאוחר יותר בחייהם.
יתרה מזאת, אם התלמיד אכן מתכוון להתריס, ואם אכן יש בו רגשות שליליים כלפי התורה, חשוב עוד יותר שנשיב על שאלתו כראוי. הוא בדיוק התלמיד שזקוק לתשובה שתקרב אותו, שצריך לחוש שהמורה מעניק לו יחס חם ומקבל. תלמיד כזה, יותר משאר חבריו לכיתה, זקוק ליחס ראוי ורציני, שמכבד את מחשבותיו ואת תהליך החיפוש שלו.
אף על פי שהם מקשים על המורים וגורמים להם לתסכול רב, בתלמידים המתריסים טמונה לעתים ההזדמנות הגדולה ביותר. כאשר שאלו את ה'חזון איש' כיצד צריכה ישיבה להתייחס לתלמיד בעייתי, הוא השיב שהאשמה אינה מוטלת על התלמיד ושהישיבה צריכה לעשות מה שביכולתה כדי לסבול את נוכחותו ולקרב אותו. התהליך עשוי להימשך חודשים ואפילו שנים, אך אם המורה יצליח להתמיד בו ולכבד את הילד, הילד יכבד גם אותו, ותהיה לו השפעה גדולה על חינוכו ועל התפתחותו האישית.
כי אנו עצמנו חשים אי ביטחון
מורים מסוימים מסרבים לשמוע שאלות מפני שאינם בטוחים בידע שלהם, וחוששים שהם בורים או שהם עלולים להיראות כבורים.
אך כולנו בורים בתחומים מסוימים, והתשובה "איני יודע" כשלעצמה עשויה להיות רבת חשיבות. תשובה כזאת יכולה לגרום לתלמיד לחוש גאווה על שהצליח להותיר את מורהו ללא מענה, מה שיעניק לו חוויה רגשית מעודדת. היא אף מבטאת כנות וענווה מצד המורה, מה שיוליד כבוד כלפיו ואמון בו.
כשאנו מודים בבּוּרותנו אנו גם מלמדים שאין סיבה להתבייש בכך. בּוּרות יכולה להיות נקודת ההתחלה לרכישתו של ידע רב, אם היא תביא לחיפוש אחר התשובה. אם לאחר שהמורה אומר "איני יודע" הוא מוסיף "אבדוק ואחזור אליך", הוא מלמד שיעור חשוב בצמיחה ובלמידה.
במקום שנחוש אי ביטחון כשאיננו יודעים כיצד להשיב על שאלות מסוימות כראוי, עלינו לשמוח ברגעים הללו ולראות בהם הזדמנויות לימוד נדירות. מורה שהוא עניו וצנוע דיו להודות שאינו יודע את התשובה לשאלה כלשהי, ולאחר מכן מתאמץ למצוא אותה, זוכה בהזדמנות חסרת תקדים להשפיע על הילד, לשמש לו דמות מופת, ולקדם גם את השכלתו שלו.
כי אנו חוששים שהדבר יערער את אמונתם של תלמידים אחרים
לבסוף, לעתים אנו מסרבים לשמוע שאלות מפני שאנו חוששים שהן עלולות לבלבל תלמידים אחרים, או מפני שפשוט אין לנו די זמן לכך. במקרים כאלה אנו יכולים לכל הפחות להשיב לשאלות מחוץ לזמן השיעור, כך שהתלמיד ישמע תשובה לשאלתו בלי שהדבר יפגע בשיעור.
ככלל, כשאנו מביטים בסירוב להתיר שאלות מסוימות כשלעצמו, קשה להבין כיצד הוא עשוי לגרום לאנשים לעזוב את הדת. אך כאשר אנו מבינים את ההשלכות הרגשיות, האינטלקטואליות והרוחניות שיש לכך, מתחוור לנו מיד כמה בעייתי סירוב כזה עלול להיות. יש הטוענים שלא מחסור בתשובות גורם לילדינו לעזוב את הדת, אלא מחסור בשאלות. אם נכבד ונעודד אותן, נתרום תרומה גדולה לכך שימשיכו לקיים מצוות.