"לראשונה נחשפתי למזמורי תהלים בהיותי כבן ארבע או חמש שנים. נולדתי וגדלתי בעיר נאבל שבתוניס, שעשירית מתושביה היו יהודים והשאר מוסלמים. הילדים המוסלמים התגרו בנו, כינו אותנו בכינויי גנאי והתנכלו לנו [...] אז לימדני אבי מורי ע"ה פרק אמוני בחיזוק הביטחון בבורא עולם, ובביטחוני האישי. כך אמר לי: 'בכל פעם שתרגיש מצוקה או צורך, תאמר את מזמור..." (תבענה שפתי תהלה, עמ' 9).
בסיפור זה פותח ד"ר ראובן מאמו את ספרו החדש, 'תבענה שפתיי תהלה', המוקדש כולו לעיון מעמיק בפרק קיט בתהילים. המזמור בנוי לפי סדר א'-ב', ובכל אות מופיעים שמונה פסוקים הפותחים באות זו (המחבר נותן את דעתו לעניין זה בתחילת הספר). חשיפת מוּכְמָנוֹת פרק זה חשובה במיוחד, בהיות פסוקיו נאמרים באזכרות ובאירועי זיכרון (לפי אותיות שם הנפטר ואותיות המילה 'נשמה'). פסוקים אלה נאמרים לעיתים באופן אוטומטי, בלי לתת את הדעת לתוכנם ולביאורם.
ד"ר מאמו, איש חינוך בכיר ומנוסה, שימש בין השאר מפקח ארצי על בתי הספר היסודיים של החמ"ד, יועץ פדגוגי לשר החינוך, מרצה במכללות לחינוך ועוד. נקודת מבטו היא גם חינוכית, ולאור זאת הספר רווי בביאורים שלקח חינוכי בצידם.
פסוקי האות ב', בתחילת המזמור, פותחים בפסוק:
"בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ"
מי שישים לב לניקוד של המילה 'יזכה' יבין את עומק הכתוב. השאלה בפסוק אינה כיצד יִזכה האדם, מלשון זכייה, אלא מי יעזור לו להיות זך, כלומר טהור וישר. שאלה זו מעסיקה את מחנכי הדור בימינו לא פחות, ואולי יותר, מאשר בימים עברו. בתשובתו מצטט ד"ר מאמו, בין השאר, את דברי רד"ק המקפלים בתוכם מסר חינוכי חשוב. לדעת רד"ק, החצי השני של הפסוק ("לשמור כדבריך") הוא תשובה לשאלה המופיעה בראשיתו. בלשונו:
"לא יהיה דרך האדם זך [בעזרת] (ב)לימוד לבד, אלא במעשה. שישמור כמו שלומד, זהו 'לשמור כדבריך'. כי אם ילמד ולא יעשה כלימודו, אין זך ארחו".
זאת ועוד, רד"ק נותן דעתו לעובדה המתמיהה שפסוק זה פונה לנער דווקא:
"להודיע כי כמו שחייב אדם לחנוך הנער בלימוד, כן צריך לחנכו מקטנותו במעשה, שישמור לעשות מה שלומד [...] ואם יתחיל זה מנערותו וירגיל עצמו בזה באמת, יזכה ארחו בזה ולעולם יהיה זך".
בדורנו קיימת מודעות גדולה לצורך לחנך מתוך אהבה והבנה. גישה זו מובילה לעיתים למחשבה שכדאי למעט בדרישות מעשיות מהנער, ויש להתמקד בפנייה אל ליבו. מכאן לבשורתו של הפסוק, כפי שמבאר ד"ר מאמו בעזרת רד"ק: מותר וחיוני להקפיד גם על המעשים, כי הם שיסייעו להפנים את הלימוד המופשט.
בימינו לא רק נערים מעדיפים את הרעיונות הגדולים על פני המעשים. תופעות אלה, של כמיהה לרוחניות ומשמעות תוך גילוי רפיון בקיום מצוות מעשיות, מתגלות אף אצל מבוגרים מסוימים. על כן ממשיך רד"ק ומדגיש: "ואם נאמר זה בנער שצריך לזכות ארחו, כל שכן בגדול, ויהיו תמיד תלמודו ומעשיו שווין" (שם).
יסוד חיפוש הגישה שלאורה ידע הנער (והמבוגר...) לחיות חיים זכים נתפס בצדק, על ידי המחבר, כציר מרכזי במזמור, ולא בכדי הוא הציב פסוק זה בשער הספר. הוא חוזר לעניין זה אף בסופו, בראותו בפסוק הסוגר את פסוקי האות ת' והמסיים את המזמור: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי", סוג של תשובה לשאלה ('במה יזכה נער'). המזמור קורא לנו, כך בעיניו של ד"ר מאמו, "לשמור תורה ומצוות למרות הקשיים", ובה בעת "לקוות ולצפות שהרועה – הקדוש ברוך הוא – יבקש אותנו וידריכנו לזכות את אורחותינו" (שם, עמ' 171).
כה חשוב וכה פשוט: לא להיבהל מספקות ולא למצוא בהם הצדקה לזלזול במצוות, אלא להתפלל לקב"ה שיעזור לנו לצמוח מתוכם; להתפלל שהוא יאיר את עינינו ויישר את אורחותינו.
נסיים בנימה אישית. בספר יש ביאורים ולקחים חינוכיים ורוחניים חשובים, אך בעיניי, עצם הספר הוא שיעור גדול באמונה ובחינוך. שם הספר, 'תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה', לקוח מפסוקי סיום המזמור. ואולם, שם זה אינו רק תפילה, אלא גם אמירה אמונית מרגשת של המחבר, שרומז לשמה של בתו תהילה, אותה שכל בתאונת דרכים בהיותה בת 17, בדרכה ללימודיה באולפנת צביה בירושלים.
היטב זוכר אני את אותו יום קשה, את ההלוויה, ואת פניו של ראובן בעת הלווית בתו. והנה, מתוך הכאב והשכול שלו ושל משפחתו, זיכה אותנו המחבר בשפע ספרים (שבעה!) שנכתבו במשך השנים. כולם מוקדשים לזכרה, וכולם יחד מלמדים אותנו כי על שפתותינו להמשיך להביע תהילה, אפילו מתוך הכאב והשכול.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, ויהיו דרכי התנהלותו והתמודדותו, יחד עם משפחתו היקרה, אור לנתיבותינו.