"ניסיתי לדמיין איך אבנר נוגע באבני הכותל ומתרגש. בטח הוא מזמר עכשיו מזמורי תהילים ומתפלל מול הכותל.גם מנגב את הדמעות. הוא הרי כתב לנו ”אנחנו שלוחי מצווה“, ו“שלוחי מצווה אינם ניזוקים“. הקשבתי שוב ושוב לקולותיהם של הצנחנים וניסיתי לזהות את קולו של אבנר אחי הצנחן. ידעתי שאם הצנחנים השיבו את הכותל לידיים יהודיות, אבנר חייב להיות ביניהם, כי הוא כתב בגלויה לאבא ולאימא שהוא בדרך למקום שהם ישמחו מאוד כשיגיע לשם. הוא בטוח בכותל. אני יודעת!" (מתוך הספר)
בהקדמה לספר כותבת לילי : "יום ירושלים הוא יום מורכב בשבילי. מצד אחד, הוא יום שמח כי ירושלים חזרה להיות מאוחדת והיא בידינו, אך, מצד שני, הוא יום עצוב כי אבנר שלנו איננו אתנו. קשה לי להאמין שעדיין, כל פעם שאני מספרת על אבנר, הדמעות חונקות את גרוני, כאילו הוא נפל בקרב רק אתמול, כאילו שרק אמש נפרדתי ממנו. אבנר נפל כחתן צעיר, שחייו נגדעו באיבם. אני שהייתי ילדה קטנה לא זכיתי להכירו לעומק, ודמותו נשארה בעיני כדמות הצנחן הגיבור המושלם. כעת, חמישים שנה אחרי, הרגשתי רצון וצורך להתחקות אחר דמותו, להאיר את אישיותו ולהנציח אותו."
כריכת הספרצילום:
”הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל“, מספר את סיפורה של ילדת מושב בגליל העליון, בת שמונה וחצי, המתמודדת עם השכול ועם התואר ”אחות שכולה“, בעקבות נפילת אחיה הצנחן אבנר הי“ד, בקרב לשחרור ירושלים והכותל במלחמת ששת הימים. הספר מתאר את דמותו של אבנר הי“ד משחר ילדותו ועד יציאתו לקרב ממנו לא שב.
אבנר עמד לשאת לאישה את אמלי שחכתה בגעגוע ובצפייה לשובו מהמלחמה. בעקבות נפילתו של אבנר ואי יכולתה של האם להיות רחוקה מקבר בנה הקבור בהר הרצל, עברה המשפחה להתגורר בירושלים. אבי המשפחה, הרב מאיר יהודה גץ, התמנה לשמש כרב הכותל במקום שאליו אבנר הצנחן לא זכה להגיע
הספר נכתב מתוך החוויה האישית של הסופרת, הזיכרונות שמלווים אותה במשך השנים, המחשבות והלבטים שלה, כילדה שבחרה בחיים, אך המשיכה לחיות עם הכאב, ולבסוף, למדה למזג בין שניהם.
לילי הורביץ גץ, ילידת תשי“ט (1959), אם לחמישה ילדים וסבתא לנכדים. בעלת תואר ראשון בחינוך ובמשפטים; טוענת רבנית ובעלת תואר שני בלימודי האשה; משמשת כעורכת דין וכטוענת רבנית בתחום דיני משפחה. בנוסף, בעלת תעודת ’מורת דרך‘ מטעם משרד התיירות.
ספר זה הינו ספרה הרביעי של המחברת.