"שמתי לב: בתרדמה אני רואה את האנשים בבהירות רבה יותר, הם נגלפים מתוך החשכה והפנימיות שלהם מבהיקה על פניהם"
(א. אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון")
האומנות כולה מושתת על הרמיזה. על הצמצום שמגלה דרכו תהום רבה. וככל שהרמיזה עדינה יותר, חמקמקה יותר, יופיה ועומקה רב יותר. הלב מתעורר לקראת הרמיזה, ויוצא ממנה אל החיים עצמם. השתיקה היא הרמז הגדול, הלבן שבין סימני הדיו.
אהרון אפלפלד כתב באותיות לבנות. במילים שותקות, כמתוך חלום. במשפטים קצרים ובריתמוס פלאי שכולו התכנסות והתעטפות אל הסמוי מן העין. בתנועות זהירות שירטט אפלפלד לפני הקורא העברי את הטרגדיה הגדולה שבעברו, את דיוקנו של המוחלט. המציאות כולה זקוקה לשפה חדשה לאחר השואה, כאשר מילותיו של האדם ושל אלוהיו אבדו באש הגדולה. התודעה הקיומית, המוסרית והרוחנית התרוקנה מכל סיכוי למשמעות מוכרת. במובן זה אין להמעיט מתעוזתו העצומה של אפלפלד, כאדם צעיר ועולה חדש, להציע לפנינו שפה חדשה. שפת הדממה הדקה.
המילים הפשוטות שמשובצות בסיפוריו כאילו מסתדרות מחדש, רומזות לקורא שכבר חושב שקרא ושמע על הכל מהכל, שהוא לא יודע כלום. קודם צריך לקרוא לאט, להרפות מריצת המחשבות ולהסכים להישאב אל השתיקה המתמשכת שבין המילים. ורק אז פעימותיו של הלב מצטרפות, חושפות נימים דקים של התבוננות. כל מחווה מתעצמת, כל מילה מהדהדת. קולו של אפלפלד מוביל אותנו אליו, אל יערותיו הסבוכים ואל מרתפי הזיכרון שמתוכם הוא דולה בזהירות גלויות קטנות ושירי ערש שקטים. דיוקן המוחלט נרמז על הנייר הלבן.
בשנים האחרונות אני קורא ומלמד את יצירתו הספרותית של אפלפלד כהצעה רוחנית ותרבותית חשובה. הסופר אשר למד עברית על ידי העתקת פרקים מהתנ"ך אל מחברתו, ממשיך ביצירתו את אותו מהלך עצום רוח בסיפורי העם היהודי. ניתן וצריך לספר אחרת את הקורות עימנו כאן בארץ הטובה הזו, כדאי להקשיב לשתיקות שבין הדיבורים הצפופים, הריצות והאיומים. גם בבית המדרש אנו מוזמנים להלך אחרת, ברמיזה, בצעד עדין, סביב גילוי שמו הגדול והנורא. בחוברת קטנה משנת תשל"ט גילה לנו אפלפלד מעט על חוויה מיוחדת שעבר בסוף המלחמה הגדולה על שפת הים באיטליה בעודו בן 14 בלבד. זו היתה תקופה קשה מאוד ומסוכנת מאוד בעיקר לילדים, "הם נרדפו על-ידי המיסיון, על ידי מעבידים מפוקפקים", אך לצד מהומת הפליטים, לצד הביזה, המסחר השחור, הזנות והאלימות, מספר אפלפלד, "ישבנו כמנין אנשים, שלובי רגליים, והתבוננו בחוף הריק. איש לא הוציא הגה מפיו. הדממה מסביב נסכה בנו פנימה. ישבנו עד השקיעה". שבועות ארוכים פרשה הקבוצה הקטנה לחוף הים, ובשתיקה מתמשכת בקשו לברוח חזרה אל עצמם. אפלפלד מהסס כיצד לתאר את אותם ימים, אך ברור מדבריו שמדובר בחוויה מכוננת ובעלת משמעות רוחנית עמוקה. אולי שם לראשונה חש אהרון הנער את שפת יצירתו הפנימית נובעת, שפת הדממה הדקה.
* ראובן טבול, מראשי מדרשת שובה וראש ההתמחות לספרות במכללת אורות ישראל. ספרו האחרון "בעוד לילה" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות.