העברית המודרנית עודה שומרת על המשמעות המקורית של ביטויים רבים מלשון המקורות. כך למשל הביטויים 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' (מל"א ה, ה) המשמש אז והיום לתיאור, ישיבה בהשקט ובטחה; כך 'אכול ושתֹו כי מחר נמות' (יש' כב, יג) המתאר את חיי השעה וההוללות; כך הביטוי 'אל יתהלל חוגר כמפתח' (מל"א כ, יא) המתאר את הביטחון והיומרנות של הבטוח בניצחונו, עוד בטרם החלה המלחמה; וכך 'פסח על שתי הסעיפים' (מל"א יח, כא) – המתאר את המהסס ומנסה להרוויח מכל העולמות.
לכבוד יום הלשון העברית החל בשבוע זה אתייחס לניבים ולצירופים שנלקחו כפי שהם, מלשון ספרותנו הקדומה, אך מַשמעם שונה למדיי, ולעתים הפוך מלשון המקורות. מרתק לראות את גלגוליו של הניב העברי הנברא בכל פעם מחדש, ובמשמעות אחרת, וכיצד דוברי העברית ולומדיה מעניקים חיות חדשה לשפה ולניביה:
א. מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (יש' מט, יז).
במקור: בנייך (גאולי ציון) ימהרו לבוא לארץ ישראל, והאויבים (מהרסים ומחריבים) ייצאו ממנה.
כיום: המשמעות הפוכה לחלוטין. מקורם של הצרות והאויבים שלנו, הם מתוכנו עצמנו, כבוגדים וכגייס חמישי.
ב. מנה אחת אפיים. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם (שמ"א א, ה)
במקור: הוא ביטוי חיובי - אלקנה נתן מנה כפולה לחנה, לאהבתו אותה.
כיום: השימוש שלילי, רוביק רוזנטל מזהה כאן ההשפעה של הביטוי 'נתן לו מנה', בעקבות ביטוי ביידיש: געבן עמעצן אַ פּאָרציע.
ג. הלוך ושוב: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב (ברא ח, ג)
במקור: זהו שימוש במקור מוחלט (הלוך) לתיאור נסיגת המים (פרשנים מסוימים מסבירים שהמים נסוגו באיטיות – בהליכה, או ללא הפסקה), בדומה לצירופים המקראיים: הָלוֹךְ וְחָסוֹר, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ
כיום: שימוש נפוץ מאד במשמעות: הלוך וחזור
ד. שוקט על השמרים. שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו (ירמ מח, יא)
במקור בצירוף 'אל', ומשמעו חיובי – מואב נשאר שליו ושאנן בדומה ליין שלא הורק מכלי אל כלי, ושמריו שקעו ולא נפגם טעמו.
כיום: בצירוף 'על' ומשמעו שלילי. משמש בהשאלה לקופא על מקומו ללא שינויים חיוביים
ה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים (שמו"א כה,כט)
במקור: זוהי ברכה שניתנה במקורה לדוד בחייו, שהקב"ה ישמור וינצור את חייו. כיום: זוהי ברכה השמורה אך ורק למתים, וכוונתה לחיי העולם הבא.
ו. חרג מהמסגרת: בְּנֵי־נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם (תה יח, מו)
במקור: חריגה במשמעות פחד. האויבים (בני הנכר) יפחדו אף במקומות סגורים. המקרא משתמש בשורש חר"ג, במשמעות פחד, בדומה למשמעותו בשפה הארמית.
כיום: יציאה וחריגה ממסגרת מוקצבת. נפוץ מאד בשדה הכלכלי: "הוא חרג ממסגרת האשראי שניתנה לו".
ז. אובד עצות: כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה (דב לב, כח)
במקור: עם חסר דעה, כפי הצלע המקבילה: וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה
כיום: נתון במבוכה, אינו יודע להחליט וכיצד לפעול.
יפים דבריה של נחמה ליבוביץ על גלגוליהם של ניבים: "על ידי השימושים המגוונים ניתן לראות, כיצד חי פסוק את חייו זמן רב לאחר נתינתו לראשונה... וכיצד משקפים אותו הדורות, מעמיקים הבנתם, ממלאים אותו תוכן חדש ואף מסלפים אותו (ביודעים או בלא יודעים). רבו התורות, תורות אמת ותורות שקר, התולות עצמן בפסוק, המסתמכות על פסוק, הקוראות בשמו של פסוק למעשים טובים או רעים" (שיעורים בפרקי נחמה וגאולה, גליון טו). אכן, גלגוליהם של הניבים, הם הם גלגוליה של העברית שבפינו, החייה ובועטת, ורוקדת ריקוד עצמאי ומלא חן.
הכותב הוא ראש החוג ללשון במכללת אורות ישראל