מימי חגי הנביא ועד ימינו יושבים על מדוֹכות: "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" כתוב בשני התלמודים – הבבלי והירושלמי, והמדוכה שם, לא בענייני תקציב או שאר הדברים המעסיקים אותנו היום, אלא בעניין הלכות הייבום. מדוֹכה היא מכתש - כלי שכותשים בתוכו דברי מאכל יבשים. משורש דו"ך שמשמעו לטחון עד דק, וקרוב אליו השורש דכ"ך, שממנו דך – עני מרוד, שהוא כאילו נרמס. מדוֹכה היא גם אוכף, מפני שצורתו מזכירה צורת מכתש. בני ישראל היו דכים את המן שליקטו במדבר במדוכה, מעיד ספר במדבר, והתוס פתא מביאה את הפתגם היפה: "מוליכין תַּבלין ומדוך אצל מדוכה ולא מדוכה אצלן", היום היינו אומרים: "מוליכים את מוחמד אל ההר ולא את ההר אל מוחמד". מדוכה היא מכתש, ומדוך - העלי שכותשים בו. היום שתי המילים משמשות גם בלשון הצבאית: מדוכה היא מעין מושב שמניחים בו רימון הנורֶה מרובה, ומדוך - מכשיר המשמש לדחיקת פגז לקנה. מדוך וגם מדוכה - מנוקדים בחולם. חגי הנביא ישב על המדוכה - התחבט והתלבט בסוגיה קשה, והיום יושבים על מדוכת התקציב ועל שאר מדוכות שעל סדר היום הציבורי.
כתיבה ועריכה: רות אלמגור-רמון, שודר בפינה "רגע של עברית", בקול ישראל.