מדבר יהודה, חצות לילה. אפשר לשמוע את השקט, לחוש אותו, לאחוז בו. מרחוק, אורות של הרי מואב, כניצוצות רחוקים בתוך אי של חושך. הירח מעלינו מאיר את הקניון, משווה לו מראה של הוד עוד יותר מתמיד.
בינינו שקט; במקום זה אין צורך במילים, קטנות הם מול העוצמה שבשקט. ישנים, קמים, עוד יום במדבר. לבד, לגמרי לבד, רק אנחנו ואלוקים.
אני מנסה להתפלל; כמה רחוקות הן מילות התפילה. פרנסה? רפואה? גאולה? קיבוץ גלויות? איזו משמעות יש לדברים אלו כאן?
לילה ושוב שקט, שקט מחריד, שקט אין-סופי. שקט זה מעורר בי געגועים רבים; מין משיכה אדירה למשהו אחר, למקום אחר, לימים אחרים. המחשבות באות, ושבות כלעומת שבאו, משוטטות להן בלי להתמקד בדבר מה.
לרגע נתפס בי דמיון: אני רוכב על אריה בחוצות העיר, מראה לכולם שגם הבלתי אפשרי הוא מושג. רגע אחר-כך אני נזכר בזוטות, דברים של מה בכך. ושוב שקט, רק המדבר ואני.
המחר תופס אותנו כהרגלו; חזרנו הביתה, נגמר. והשאלות טורדניות: נו, היה כיף? נהניתם? לעיתים אני מרגיש שלעולם הם לא יבינו; מה להם ולעוצמות הגדולות, מה להם ולאותו השקט הכובש, המעלה אותך לגעגוע כל-כך אחר.
ולאחר מכן - חזרה ללימודים, ליום יום המשעמם: מבחנים, ציונים, בגרויות. והגערות הרגילות: נו, מה יהיה? מתי תתחיל ללמוד? איך תוציא בגרות? איך תצליח בחיים? אני אוהב אותם, באמת, אני לא יכול בלעדיהם. אבל למה הם לא מבינים אותי? למה הם כל-כך רחוקים מחלומותי, מגעגועי?
ולאחר מכן, שיעור במסילת ישרים מפי ראש הישיבה. "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו...". מה הוא רוצה ממני, הרב הזקן? חסידות? עבודה? חובות? מה לי ולזה. ואני נזכר בטיול, מת לצאת שוב, מת לחזור לשם - לשקט, לשלווה, לעוצמה.
ולאחר זמן נשכח הכל, הזיכרון דועך, והיום יום כובש בלחציו. אני מוצא את עצמי חודשיים אחרי, עסוק עד הגג במבחנים, בלימודים, בסניף, ובכל מה שרק אפשר.
ובכל זאת לעיתים, בשעות לילה, אני נזכר באותם הרגעים הגדולים, באותו השקט הכובש והמקסים. השאלה צפה לה מאליה: מה טומן אותו הקסם? לאן מופנית היא אותה הערגה? מין געגוע שכזה לצאת מהעולם, ללכת למקום רחוק יותר, עוצמתי וכובש יותר. זה לא שרע לי בחיים, להיפך - הכל זורם לאחרונה. הלימודים בסדר, היחסים בבית השתפרו, ובכל זאת...
מדליק את הרדיו; דויד ברוזה אומר שגם לו צף געגוע. גם לאביב גפן ולשלמה ארצי חסר משהו בחיים. גם הם מרגישים מה שאני מרגיש; גם הם מרגישים בקטנות החיים; גם הם רוצים משהו גבוה יותר.
ולאחר כל זאת, אני מתייאש. אי אפשר לחיות בסרט, טיול הוא חד פעמי, מין יציאה של יום-יומיים מהחיים וזהו. בסתר לבי אני יודע שאי אפשר לבנות כך עולם, שהיום-יום חזק יותר מהגעגועים הנסתרים שמעלה השקט במדבר.
אך אולי אפשר לחוש את אותה גבהות שבשקט, גם ביום יום של החיים; להרגיש את עוצמת הבדידות גם בתוך המון סואן. אולי אפשר לחיות את היום יום, ובכל זאת לעצור, לשבת לבד בתוך עצמך, לחוות עולם אחר, לטייל בים הדמיון.
אולי זוהי בעצם תפילה: לצאת משאון החיים, להתעטף בתוך הטלית ולהיות במקום לגמרי אחר. אחר כך נחזור, נוריד טלית ותפילין ונשוב לחיים. אבל תמיד נזכור שיש מקום אחר, שיש עולם אחר לחלוטין, עולם אין סופי.
בתפילה אני נזכר בעוצמות שהיו בטיול; "הללוהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור... הללו את ה' מן הארץ: תנינים וכל תהומות, אש וברד שלג וקיטור, רוח סערה עושה דברו". לפעמים אני חושב, שאולי אותו געגוע רחוק באותו לילה, ואולי אותו געגוע שיש לדויד ברוזה, כבר היה לדוד המלך.
אולי המילים שנכתבו לפני שנים בכל-זאת אומרות לי משהו. "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלוקים אלי אתה - אשחרך!".