אחריות של גבר: הרב אברהם סתיו על הסרט 'היפה והחיה'

לסרטים של אולפני דיסני יש בכל סרט מסר ערכי שהם מבקשים להעביר. הרב אברהם סתיו משווה בין גרסאות הסרט 'היפה והחיה' ולומד על השינויים בתפיסת הזוגיות והגבריות בדור הנוכחי

חדשות כיפה 20/04/17 23:00 כד בניסן התשעז

אחריות של גבר: הרב אברהם סתיו על הסרט 'היפה והחיה'
צילום מסך, צילום: צילום מסך

מה סוד הקסם של היפה והחיה? איזה תהליך היו צריכים לעבור כדי להסיר את קללתה של המכשפה?

מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, אולפני דיסני משכתבים את אגדות-העם הקלאסיות, וכך למעשה מעצבים מחדש את התרבות המערבית, את ערכיה ואת דימוייה. התחקות אחר ההבדלים שבין המעשיות המקוריות לסרטים המעודכנים, עשויה להעניק לנו תובנות עמוקות על התהליכים התרבותיים שסרטי דיסני משקפים ומעצבים כאחד.

אחת הדוגמאות המרתקות לתהליך כזה נמצאת בסרט משנת 1991 שגרסת הלייב-אקשן שלו יצאה זה עתה לאקרנים: היפה והחיה. מבחינה עלילתית, אין הרבה חידוש בגרסה זו על פני קודמתה. אך ישנם כמה שינויים בעלי-משמעות, וכן עצם קיומה של גרסה "למבוגרים" עשויה לעודד אותנו להתבונן בעולם הערכי של הסרט ולא לפטור אותו כסרט ילדים משעשע ותמים.

אז מה רוצים ללמד אותנו באולפני דיסני?

נתחיל מההתחלה. האגדה הצרפתית המקורית (מן המאה ה-18) מספרת על נערה בשם בל (יפה) שאביה ניסה לגנוב ורד מתוך טירה מכושפת הנשלטת בידי חיה. בל מתנדבת להמיר את עונש המוות שהוטל על אביה בשבי-מרצון בידי החיה. המראה החיצוני של החיה מרתיע את בל, אך כבר בערב הראשון היא מוצאת בה דמות רגישה ואדיבה המפצירה בה שלא להניח להופעה החיצונית להטעות אותה. במקביל, מתגלה לבל בלילות, בתוך מראת-קסמים, דמות נסיך יפהפה המפציר בה גם הוא להסתכל מעבר למראית העין ובכך להציל אותו מסבלו הנורא.

בל לא מסוגלת לקשר בין שתי הדמויות, של הנסיך והחיה, ולאורך הסיפור היא נקרעת ביניהם בלי להבין מה משמעות ההנחיה "להתעלם ממראית העין" שאותה קיבלה משתיהן. מהר מאד היא מסוגלת להעריך את החיה וליצור עמה קשר חברי, כשבכל פעם היא מופתעת מחדש לגלות כיצד מאחורי החזות המאיימת חבוי לב רגיש. אך דמות הנסיך היפהפה שאליו היא משתוקקת מונעת ממנה להפוך את הקשר לאהבה רומנטית. גם כאשר היא מבינה, בתיווכו של אביה, שפירוש ההנחיה המסתורית הוא שעליה לראות מעבר לכיעור של החיה, אין היא מסוגלת לעשות זאת משום שדמותו הנאה של הנסיך דיכאה אצלה כל חשק להינשא לחיה המכוערת.

בשלב מסוים הולכת בל לבקר את משפחתה, וכשהיא מועלת בהבטחתה ומאחרת לשוב, החיה גוססת מרוב עצב ונוטה למות. רק אז מגלה בל שלאמתו של דבר היא מאוהבת בחיה, ודמעותיה משיבות לחיה את דמות הנסיך, אותה דמות שבל ראתה בחזיונותיה הליליים. בסוף הסיפור מסכמת המלכה, אמו של הנסיך, את המסר של הסיפור, ומשבחת את בל על כך שהתעלמה מן היופי החיצוני ונמשכה אחר תכונותיו הטובות של בנה, ובכך הסירה ממנו את קללת הפיה המרושעת. בכך חובר סיפור זה לז'אנר עתיק ימים וחוצה יבשות של סיפור הנסיכה או הנערה שמסוגלת להתעלם מן החיצוניות ולבחור בתכונות הפנימיות (כמו בסיפור הגיבן מנוטר-דאם) או במחויבות שקיבלה על עצמה (כמו באגדת הנסיכה והצפרדע).

אך בסיפור של דיסני הכל מתהפך, כבר מן הרגע הראשון. הסרט נפתח בסצנה שבה אישה זקנה ומכוערת נוקשת על דלתות הטירה, והנסיך יפה התואר דוחה אותה בשאט נפש. כדי ללמד אותו לקח, היא מטילה עליו כישוף שיהפוך אותו לחיה מכוערת עד שילמד לאהוב ולהיות נאהב. מבחינה כרונולוגית, סצנה זו אכן קודמת לכל שיתרחש אחריה. אך באגדה המקורית היא מופיע רק במשפט קצר בסוף הסיפור, וברוב הגרסאות נאמר רק שמכשפה רעה קיללה את הנסיך, בלי להסביר למה ומדוע.

זה הרמז הראשון להיפוך של העלילה. בניגוד לאגדה המקורית, הסיפור של דיסני הוא לא סיפורה של בל, אלא סיפורו של הנסיך, של החיה. שעבור התהליך שאותו יעבור נוצר הכישוף כולו מלכתחילה. בסרט החדש המשיכו דיסני לפתח את העלילה, ולהסביר את אירועי-הילדות שמהם נבע רוע-הלב של הנסיך.

בהמשך אנחנו רואים בל שונה מזו שהכרנו באגדה. המראה החיצוני של החיה כמעט ולא מרתיע את בל. רק ההתנהגות השתלטנית והתפרצויות הזעם הן שגורמות לה לנעול את עצמה בחדרה. לעומתה, החיה לא מוצגת בתחילה כדמות רגישה ועדינה, אלא כחיה אכזרית המתעללת בבל ובאביה (העובדה שהאב ניסה לגנוב ורד מן הטירה הושמטה מן הסרט הראשון של דיסני, והושמה ללעג בגרסה החדשה). 

לא בל אלא החיה היא שעוברת תהליך איטי והדרגתי שבו היא לומדת להביא לידי ביטוי את הטוב הפנימי הצפון בה. להתגבר על הנטיות החייתיות ולתת לאנושיות שבה לקרון החוצה, וכך לזכות באהבתה של בל. למעשה, שיאו של הסרט הוא ברגע שבו הנסיך מסוגל לשלח את בל לחופשי ובכך לבטא את אהבנו הבלתי-אנוכית כלפיה (אירוע שנעדר כליל מן האגדה המקורית). 

אולי הסצנה שמבליטה יותר מכל את ההיפוך המכוון שעשו אולפני דיסני לסיפור, היא הסצנה הבלתי-נשכחת של הערב הראשון. בסרט של דיסני החיה מנסה לאלץ את בל להצטרף לארוחת הערב, וכל סירוב גורם לה להתפרצויות זעם ושאגות. סצנת ארוחת הערב מופיעה גם בסיפור המקורי, אך שם בל נענית ברצון לפנייה המנומסת של החיה, וכאשר היא אומרת שלא תסכים להינשא לו, בל מופתעת מכך שהסירוב כלל לא הרגיז את החיה, שהמשיכה לנהוג באדיבות מופתית.

מדוע הפכו אולפני דיסני את הסיפור על פיו? מה המסר שהם ביקשו להעביר?

ננסה לנתח את הסיפור משתי נקודות מבט: מערכת היחסים בין גבר לאישה, בעיקר סביב דמותה של בל; ומערכת היחסים שבין חוץ לפנים, סביב דמותו של הנסיך-החיה.

נפתח בדמותה של בל. אולי העימות הכי מפורש באגדה המקורית הוא ברגע שבו אביה של בל אומר לה שעליה להינשא לחיה ולהתגבר על סלידתה, ואילו בל מדמה בראשה את הנסיך היפהפה שאליו היא משתוקקת, ומסרבת "להתפשר". המסר בסיפור ברור: לגבר, כל גבר, יש שכבה חיצונית מחוספסת. זה טבעם של גברים (רעיון שדיסני הביאו לידי גיחוך ב'מולאן'). על האישה להאמין שבתוך הגבר המסוקס חבוי איש-משפחה עדין ואוהב, ואם רק תתקרב אליו ברוך ובעדינות תוכל לחשוף את קיומו. האחריות מוטלת, כמובן, על כתפי האישה. שבמקום לשגות בדמיונות על נסיך יפה-תואר צריכה להכיל ולקבל את הגבר כמות שהוא. הגבר לעומת זאת, איננו צריך לעשות הרבה, וחזקה על הרוך הנשי שיגלה את הצדדים הנעימים באישיותו. 

לעומת זאת, בסיפור של דיסני התביעה היא בעיקר כלפי הגבר. "עזור לה לראות מעבר", כך מנחים את החיה משרתי הבית. בניגוד לאגדה המקורית, שבה בל היא שנדרשת להתעלם מן המראה החיצוני. לפי דיסני, הגבר הוא שצריך להוציא החוצה את העדינות הפנימית שלו, ולגרום לאישה לראות אותה.

ולכן האנטגוניסט בסיפור (שאותו בראו דיסני יש-מאין) הוא גסטון, גבר נאה וחטוב שהמגרעת העיקרית שלו היא התודעה שעל האישה, כל אישה, לקבל אותו כמות שהוא. דיסני מציבים אותו כתמונת ראי לחיה, העוברת תהליך של התגמשות ועידון כדי להתאים לדרישותיה של בל.

אך מלבד השיפור במעמדה של בל, ויחד איתה של הנשים כולן, יש בסרט של דיסני תביעה עמוקה כלפי החיה, וכלפי כל אדם שחש במתח שבין הטוב הפנימי שבו לכיעור החיצוני העוטף אותו (דהיינו, כל אדם באשר הוא).

סיפור האגדה המקורי מציג תפיסת עולם של שניות, של מעין פיצול אישיות בין הנסיך הפנימי המופיע במראת-הקסמים לחיה החיצונית המתגלה במציאות. הכיעור החייתי (בניגוד לחששותיה של בל) כלל לא פוגם בטהרת היופי הפנימי של הנסיך, בנקודת החיות הפנימית (במשנת השפת אמת). זוהי תודעת הגלות: "אני ישנה ולבי ער". יש שכבה חיצונית שמסתירה תחתיה את הלב הטהור המשתוקק להתגלות. מכאן מגיעה המתנה פאסיבית לגאולה האלוקית שתחדור דרך מ"ט שערי טומאה ותמצא את עצמיותה של כנסת ישראל כשהיא נקיה מכל מום, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

לעומת זאת, הסיפור של דיסני מציג אישיות שלימה ומורכבת יותר. השכבה החייתית החיצונית נובעת באופן ישיר מפגם שקיים אצל הנסיך עצמו, והיא גם משפיעה על אופיו. לא רק מראהו וקולו חייתיים, אלא גם אורח החיים שלו, הטמפרמנט שלו. אין מראת-קסמים שבה נשמר הנסיך בטהרתו. הוא אישיות אחת, המכילה היבטים אנושיים וחייתיים הדרים בכפיפה אחת. בגרסה החדשה של הסרט מתלוננים המשרתים על כך שמיום ליום הם הופכים לפחות ופחות אנושיים. השכבה החיצונית של הכישוף הולכת ומחלחלת אל הרובד הפנימי.

בסרט של דיסני, תהליך הגאולה איננו תהליך של דילוג מעבר למעטפת החיצונית כדי לחלץ את הטוב הפנימי. ההיפך הוא הנכון: ההיבטים האנושיים צריכים להיאבק ולחדור את הקליפות החיצוניות. לכבוש עוד ועוד היבטים של האישיות (למשל: נימוסי השולחן של החיה, שהולכים ומשתנים; חוש ההומור שהיא מתחילה לפתח). רק כאשר הרוע החייתי נמחה כליל, על ידי עבודה אקטיבית של החיה, מגיע רגע המפגש שבו נושרת הקליפה החייתית הדקיקה שעוד נותרה, ככלי אין חפץ בו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן