שאל את הרב

שאלה בנושא הפליטים מסודן החיים בישראל

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 30/05/12 15:00 ט בסיון התשעב

שאלה

בס"ד

שלום הרב.

לאחרונה אנו עדים לתופעה קשה של שנאת זרים בישראל, של שנאת הפליטים מסודן, אריתריאה, אשר מצאו מיקלט בישראל. אפשר להגיד שבעצם מדובר כאן בשנאת גרים.

האם מותר מין התורה לשנוא כך את הגר? האם מותר בכלל לשנוא אדם כלשהו ואפילו גוי? הרי כתוב: חביב אדם שנברא בצלם!

האם הרב חושב ומאמין שאכן מדינת ישראל עושה את המייטב על מנת לסייע בהצלת נפשות? בהצלת פליטים? האם השתלחויות מצד נציגי ממשלת ישראל כלפי אוכלוסיה שלמה של גרים תוך עשיית דה הומניזציה שלהם והדבקת תוויות עליהם של פושעים, אנסים, גנבים וכו' זה עפ"י דרכי התורה הקדושה?

תודה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

שלום וברכה

נושא זה מעסיק אותי זמן רב. כתבתי על כך פעמים רבות, וטענתי כי מוטלות עלינו חובות רבות בנושא זה – למן החובה המוסרית כלפי הפליטים מסיבות שונות, ועד האחריות שלנו למדינת ישראל, לדמותה, ליכולת שלנו להתמודד עם חלק מהבעיה ולאי-היכולת שלנו לפתור את הבעיה כולה. גם בדף פרשת השבוע הקרוב כתבתי על כך.
אתחיל בשנאה. אני חושב שאת השנאה צריך להוציא מעולמנו. היא בכלל לא צריכה להיות שם, ובוודאי שלא בנושא הזה. רובם של הפליטים אינם ראויים לשנאה. השנאה מזיקה לנו ולדמותנו שלנו, והופכת אותנו לרעים. פשוט – לא לשנוא.
אולי במקום לכתוב מחדש את הדברים, אני שולח את הדברים שיופיעו בדף פרשת שבוע השבוע, ואם תרצה לדון בהם – אשמח לעשות זאת:


על מהגרי העבודה
כלל היסוד של דיני ממונות בישראל הוא "שלך קודם לשל כל אדם". ההלכה אינה קומוניסטית, והיא מכירה בבעלותו של אדם על נכסיו. בעלות זו כפופה כמובן לעובדה "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", וכאשר מדובר בקרקעות – התורה מצווה כי אחת לחמישים שנה תבוטא הבעלות על ארץ ישראל בהשבת הקרקעות לבעליהן המקוריים "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". דווקא הלכות יובל מדגישים עוד יותר את ההכרה של ההלכה בבעלות של אדם על ממונו: אין מדובר בהשבת רכוש למקומו, אלא ביחס מיוחד לארץ ישראל. על כן, דיני יובל לא חלים על המטלטלין של אדם, ולא חלים כלל בבעלות על קרקעות בחוץ לארץ. הם באים לידי ביטוי בשני העניינים היסודיים הקשורים לבעלות הקב"ה – על הארץ ועל העבדים ("כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא יימכרו ממכרת עבד"). בדרך אחרת ניתן לבטא את הרעיון הזה בתוך הקביעה "ואהבת לרעך כמוך – ולא יותר ממך".
במבט ראשון, זו נראית תורה המכוונת לאגואיזם של האדם, וכעקרונות המנוגדים לתורת חסד אמיתית. אולם לאמתו של דבר – ההפך הוא הנכון. ההכרה בזכותו של אדם על ממונו ובבעלותו המוחלטת – דווקא היא מאפשרת לו להיפתח אל האחר. מכוח העובדה שזכויותיו מוכרות הוא יכול להרחיב את מעגלי ההתייחסות שלו, ולתת משלו לאחרים. מי שנעשה עימו צדק – יכול להיות איש חסד. ואכן, התורה מצווה על הרחבת המעגלים בצורה מתמדת: כלפי קרוביו של אדם ("ומבשרך לא תתעלם"); כלפי אלו שאין להם משלהם – עני יתום ואלמנה; כלפי הזר שהגיע לחיות בתוכנו – הגר, ועוד ועוד. כל זה תחת הכפיפות היסודית לכלל שביסודו של דבר רכושו של אדם הוא שלו, ומכוח בעלותו הוא נותן לאחרים. דברים אלה מבוססים על ההקדמה המופלאה של רבי שמעון שקאפ זצ"ל לספרו "שערי יושר". מאוחר יותר באו חכמי אושא ותיקנו גם גבול לצדקה שאדם ייתן – המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
יסודות הלכה אלה ראויים שיהיו קווי המתאר של מדיניות מדינה יהודית ביחס לפליטים ומהגרי העבודה. מי שאינו גר בשכונות דרום תל אביב ובמקומות אחרים אינו מסוגל להבין עד כמה הגענו למקום בו אין אנו מסוגלים עוד, והפגיעה היא פגיעה ביסוד הבסיסי של הקיום העצמי שלנו. התביעה לצדק כלפי בעלי המקום, אזרחי המדינה, והגרעין היסודי של הקיום במדינת ישראל כמדינה יהודית היא תביעה שיונקת מההכרה הבסיסית של "שלך קודם לשל אחרים". אנחנו חייבים לדאוג קודם כל לאזרחי המדינה, לשותפים בנשיאת העול, ולמי שהמדינה מוטלת על כתפיו.
מתוך ההכרה הזו וההקפדה על העיקרון הזה מוטל עלינו גם לבחון את עצמנו עד כמה אנחנו מסוגלים להרחיב את המעגלים. מוטלת עלינו חובה לנסות להרחיב מעט, אך בגבולות. חובה זו מוטלת עלינו מכוח ההכרה בצלם אלוקים שבכל אדם, ומכוח ההיסטוריה המיוחדת שלנו, בה אנחנו עצמנו הכרנו מצבים שבהם ביקשנו להיות מהגרי עבודה – ונדחינו בצורה המחפירה ביותר לאורך ההיסטוריה. תקבע אפוא ממשלת ישראל את היכולת שלנו, לכתחילה, לקלוט חלק ממבקשי העבודה, ותעמוד בהחלטה זו – לא פחות מכך ולא יותר מכך. עמדה זו תאפשר לנו להיות מי שאנחנו צריכים להיות באמת: אלה שבונים את מדינתם, אך פותחים אותה במידה מוגבלת ורק כמידת יכולתנו כלפי האחרים הזקוקים לכך. בדרך זו גם לא נמצא את עצמנו מתדרדרים לשפה אלימה, ולביטויי גזענות קשים. מדיניות שהיא נכונה וצודקת, שבנויה לאור העיקרון היסודי של הרחבת המעגלים במידת האפשר – היא מדיניותה של מדינה יהודית.



כל טוב

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות