סירוב פקודה - המשך

שלום וברכה


שאלת נקודת הלגיטימיות של סרוב פקודה היא בלתי ניתנת להגדרה. ניתן לראות דבר דומה בסוגיית "קנאין פוגעים בו", שכל ניסיון לנסח את הגבולות המדויקים שלו - מאדה את הקנאה, והגמרא פוסקת כי השואל - מורים לו לא לעשות.
באותו מידה מדובר בסירוב פקודה. הוא לגיטימי כאשר כל התוצאות של סרוב הפקודה נתפסות בעיני המסרב כחמורות פחות מאשר הסרוב עצמו. אז הוא חייב לעשות זאת. אולם כאשר הוא משתמש בדרך סרוב הפקודה לפני הגיעו לנקודה הזו - הוא עושה מעשה לא מוסרי כפול: גם הסרוב עצמו שהוא לא מוסרי במצב זה, וגם שחיקת סרוב הפקודה כדבר שחובה להשתמש בו במקום שחובה להשתמש בו.
לכן, איני מבין כלל את טענתך כי אם מישהו מוכן לשלם את המחיר של סרובו - זה הופך את הסרוב למוצדק. המשפט שכתבת "הרי הוא מראה בזה כי מבחינתו זה הדבר המוצדק לעשות, ואני מקבל את הכרעתו המוסרית בזה". אינו נראה לי קביל מבחינה מוסרית. להפך, הוא נראה לי בלתי מוסרי, כיוון שאתה מודד את הדברים לאור מה שהאדם מראה ולא לאור ניסיון לקבוע מתי זה מוצדק ומתי לא. איני מבין מדוע נכונות של אדם לשלם את המחיר על מעשיו הופכת אותם למוסריים - וכי אדם הנוהג במהירות מופרזת ומוכן לשלם את המחיר של נהיגתו הופך את נהיגתו למוסרית ?


האם עכשיו הדברים ברורים יותר ?


כל טוב