שאלה
שלום רב
יצא לי בחג לעיין במשנתו של פרופסור ליבוביץ . הפתיעו אותי (או שלא) רעיון האמונה וההתגלות אצלו .
1)הליבא דליבוביץ רעיון ההתגלות לא רק שלא מוכיח את מציאות האל אלא אף סותרת אותו , אני מצטט בתוך מאמר על משנתו "נִמנעות ההכרה של האדם את האל, היא תנאי הכרחי לאמונה. שכן, כאמור, לו היה האדם מכיר את האל, היה האל הופך לעובדה חסרת ערך. מכאן, שכל ה"הוכחות" לקיומו של האל, לייחוס תכונות לאל, ול"הוכחות" התערבותו בעולם ובהיסטוריה בכל דרך שהיא (מן ההוכחות להתגלות האל במעמד הר סיני ב"הכוזרי" של יהודה הלוי, למשל, לא רק שאינן רלוונטיות כלל לאמונה משמעותית, אלא שהן אפילו חותרות תחתיה: שכן לו היו ההוכחות הללו תקפות, היו הופכות את האל לעובדה הכפויה על תודעת האדם, ולפיכך לחסר ערך! האל היה הופך אז לאליל.
2)ההוכחה הניצחת לטענות אלו הן הכישלון לדבריו שבאה אחרי כל התגלות והתגלות. ממעמד הר סיני - לעגל . מהנבאים - לעבודות הבעל. ליבוביץ השתמש בעבודת בני ישראל לעגל הזהב ובעובדה שכל נביאי האמת שעמדו לישראל לא הצליחו להשפיע אף על נפש אחת מישראל. ומכאן שאף המעמד האלוהי הנשגב ביותר בהר סיני לא אילץ את ישראל לקבל את התורה, ואין שום ידיעה - אפילו היינו משיגים אישור נוטריון לקיום אלוהים - מביאה אדם לאמונה. ומנגד, במשך דורות באשכנז ובספרד הקריבו יהודים את נפשם על קידוש השם גם ללא כל התגלות, ומבלי שעמדו להם נביאים שדיברה שכינה מגרונם. מכאן, שאין מתאם בין התגלות (וידיעה בכלל) לבין האמונה באלוהים שהיא קיום מצוות.
כמובן שאינני מחדש לכבודו דבר בעניין
שאלתי היא :
כיצד הרב היה עונה לדבריו? האם יש איזה שהוא מאמר או ספר היוצא נגד גישה זו מפריך אותה ונוטע יותר אופטמיות בלב האדם?
בתודה
וגמר חתימה טובה
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום
כל דברי הכוזרי קודש קודשים, אלא שעל אף שהכל אמת ומעמד סיני ומסורת הדורות היא אמת גמורה, לעומת זה הקב"ה נטע באדם יצר רע וברא בו ספקנות ונטיה אל החומר, עד כדי כך שהאמת הגלויה לא תשכנע אותו גם כשהיא בכל אמיתותה כל עוד האדם לא טיהר את רוחו בכוחות עצמו.
רק כאשר האדם קשוב לנשמתו ומאמין בבוראו מצד זה ולא מצד שמשהו כפוי עליו, או אז מתגלה האדם המאמין בכל גובהו.
יצאנו לגלות על מנת לבנות את הפכים הקטנים עימם אנו שבים לתחיה, מוארים באור ד´ ומסוגלים להכיל את האור בכלים שהבאנו, לקחת אותו לחיינו הגשמיים ולא להטמע בהם אלא להאיר אותם ולמשול בהם.
זו האופטימיות הגדולה- הכפירה מימי העגל ועד ימי ליבוביץ´ ובן גוריון, שימשה בעל כורחה כמערכת ניקוי רעשים מתהליך הבירור והבניה הפנימי של ישראל וערגתם כלפי האין סוף ב"ה, ומסירות נפשם עליו, כך שלא מפאת החוויה הכפויה הם עבדי ד´ אלא מצד היותם בני ד´, בבחירה בו ובעיסוק בתורתו ושכלולה בדרכי ההלכה ובניית כלי הנפש כך שהאמונה תחול באדם בשלימות.
כל שיר השירים עוסק בזה, בדוד המבקש פני הרעיה, ובשלב השני בו היא מבקשת פניו.
תחילה כרמי שלי לא נטרתי, ולבסוף כרמי שלי לפני. תורה דיליה.
כל טוב