מוות

שלום לך.
דבר ראשון, לפני התשובה עצמה, אני רוצה להתנצל על העיכוב. העבירו את השאלה הזו דווקא אלי מסיבות מסוימות שתיכף תביני, אבל בגלל עומס שהיה עלי לא הצלחתי להגיע לזה קודם. סליחה.
שאלת שתי שאלות –
הראשונה היא הלכתית, האם את יכולה לשמוע מוזיקה, והשנייה אמונית.
לצערי אני יכול לענות לך מהניסיון, ברמה כזו או אחרת, על שתי השאלות.
לפני שנה אבי, דניאל מאיר הי"ד, נרצח.
אענה על ראשון ראשון*
אינני יודע מה פירוש 'מכורה לשירים', אבל אני יכול לומר לך שכאשר אשתי מדברת איתי היא מעדיפה שתהיה מוזיקה ברקע, כי אז אני יותר קשוב. אני מנגן בכינור בחתונות ונושם מוזיקה.
כך שהשנה האחרונה הייתה לי מאוד קשה.
שאלתי את ראש הישיבה שלי, הרב זלמן מלמד, והוא הקל לי לשמוע מוזיקה קלאסית. בכלל, הרב זלמן הוא מחמיר גדול בהלכות 'שמחה'.
אבל מצד שני, אני לא רציתי להקל יותר מזה, גם אם הוא או כל רב אחר היה מתיר לי.
שנת אבל היא חלק מתהליך. כאשר עובר על האדם משהו הוא משתנה. לא ייתכן שאדם אהוב אבד לנו ואנחנו נשארים אותם בני האדם כמו שהיינו קודם. משהו צריך להשתנות. הבעיה בשינוי הזה היא שאנחנו מאוד רוצים להתעלם ממנו. אנחנו לא רוצים להיות עצובים, לא רוצים לחשוב על זה, ואולי אפילו מפחדים שאם באמת נעיז להרגיש עד הסוף עד כמה חסר לנו לא נצליח לצאת מזה לעולם. אנחנו בורחים מהשינוי הזה, כי זה שינוי עצוב.
הלכות אבלות באות לעזור לנו בזה. לא צריך להיות עצובים, אבל דרך ההלכות האלה אנחנו גם מכבדים את הנפטר, מראים שמותו משאיר עלינו רושם והוא לא עוד סתם מאורע שאין לו השלכה על חיינו, וגם מזכירים לעצמנו באופן תמידי שאנחנו בתהליך של שינוי.
כשחברים שומעים מוזיקה ואני לא שם, כשיש חתונה לחבר טוב ואני לא נוכח, כשיש ארוחה של כל החברה אבל אני נעדר ממנה – כל ההזדמנויות האלה ועוד רבות אחרות עוזרות לי לעבור את השינוי. נכון, זה לא נעים וזה חסר, אבל אם מבינים מה עומד מאחורי העניין אז ניגשים להלכות האלה בצורה אחרת. עובר עלינו מאורע קשה ויש הלכות קשות שעוזרות לנו לעבור אותו.
חשוב להדגיש – אין חובה להיות עצובים ואפילו לא מצוה, אבל השמחה שלנו נראית קצת אחרת – קצת יותר מחושבת, קצת יותר 'רצינית'.
את מבינה למה אני מתכוון? הרעיון כולו הוא שאנחנו נעזרים בהלכה כדי לעבור את התהליך הזה של האבלות בצורה טובה. מי שמתעלם מההלכות האלה עלול למצוא את עצמו מתאבל בצורה לא נכונה כך שהוא לא נכנס בכלל לאבלות כי הוא ממשיך את חייו כרגיל, או לחילופין שהוא בוחר לעצמו במה להתאבל ובמה לו ואז קשה מאוד להפסיק להתאבל ולהמשיך לחיות. את מוזמנת לבדוק את הדברים בספרי פסיכולוגיה.
לגבי החלק השני של שאלתך, האמוני, אכתוב לך מעין המשך של מה שאמרנו עד עכשיו:
שלא כמו אצלך, לא היו לי ארבעה ימים של תפילות מרוכזות כאלה. היו לי סתם חיים שבהם מבקשים בריאות למשפחה ולהורים בכל ברכת המזון ובכל הזדמנות אחרת שזוכרים. והבקשות האלה לא נענו.
ואני באמת לא חושב שאנחנו ממש 'רעים' ומגיע לנו.
השיטה שלי הייתה לא להתעסק עם זה. גיליתי בשנה הזו עוצמה אחרת של אמונה. כפי שאמרנו קודם – החיים נהיים עמוקים יותר, רציניים יותר. אני לא שואל את הקב"ה למה הוא עשה את זה, אלא מנסה להוציא מהעניין את המקסימום שאני יכול. כתבת הרבה דברים שהיית עושה אילו אביך היה ניצל. האמיני לי שלא משנה כמה גדול הנס של הצלה, החיסרון של המוות הוא גדול יותר. אני נמצא עכשיו שנה אחרי הרצח וכותב לך למחרת היום שנולד לי בן. דמעות עמדו בגרוני אחרי הלידה, כשהבטתי בילד, בנכד של אבא שלי, וידעתי שאבא שלי לא יהיה בברית ושנכדו יהיה קרוי על שמו (בצורה כזו או אחרת).
אבל אני יודע, בעיקר אחרי השנה הזו, שעצב הוא כוח, וזה בידיים שלנו להחליט אם הכוח הזה יהיה מנוף אדיר שירים אותנו קדימה או ספק מכרסם שיאכל אותנו מבפנים. זה בידיים שלנו.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אני בטוח שאת מבינה. בכל מקרה, אם את רוצה אשמח שנוסיף לדבר על העניין. כמו כן אפשרי גם להפנות אותך לספרים בנושא.
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il