שאלה
שלום הרב.
קושיה שמעסיקה אותי..
כואב לנו מאד על כך שאחינו היהודים אינם מאמינים כמונו,מאושרים מדברים שקריים, מסתפקים בכ"כ מועט ומפספסים את האמת.
תמיד בערה בי האש הזו,לפקוח להם את העיניים, בענווה גמורה בע"ה, ולמצוא יחד איתם את האמת, להשתנות ולחזור אל ה'.
לאחרונה היה לי ויכוח על כך עם מכר שלי. הנ"ל בצבא,ושם יש לו חברים,שאינם דתיים,רבים. חלקתי איתו את אמונתי,ואיך אני חושבת בעניין והוא טען כי בעיניו אין זה ברור בכלל שצריך לפקוח להם תעיניים, כי לא בטוח שיוכלו לשנות זאת,וכך יגרם להם עצב רב יותר וכאב עצום, וכי עדיף שימותו מאושרים מהדברים שהם חושבים שעושים אותם מאושרים..
עניתי בלהט גדול כי כאשר גילית משהו נפלא ומתוק אתה רוצה לחלוק אותו עם האנשים שאתה אוהב,ושעדיף לדעת את האמת,שתכאיב ותעציב ותגרום לך להשתפר ולא לחיות בשקר,וברור שצריך לשלב את זה עם תמיכה וכיוון ולא לזרוק אדם למים. וכי אנחנו מאמינים כי אדם יכול להשתנות בכל גיל ומצב. בנוסף אין ענין בלמות מאושרים..הרי החיים לא נגמרים אחר המוות.. ישנו עוד עולם לפי אמונתנו,ושם אדם כזה יהיה מאושר? מכרי לא הסכים איתי,מובן שהוא מדבר ממקום יותר מעשי,מוקף בחברה חילונית.
רציתי לדעת מה הרב אומר על כך? האם אין לנו מחויבות ואחריות לאחינו אהובנו? ואם כן, באיזו דרך? גילוי האמת,אף כשהיא כואבת? או הסתפקות באושרם השקרי?.
רב תודות.
שיעורך השבועי בי-ם מרתק.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
נשמה יקרה,
ברור שחובה עלינו לקרב כל יהודי ככל שנוכל אל התורה ואל נותנה. ולא רק שזהו חיוב הלכתי של ואהבת לרעך כמוך ונגזר גם מאהבת השם, אלא שברור לגמרי שמי שלא חש כך ברמ"ח אבריו, הוא עצמו קשור לתורה בקשר חיצוני ורופף ביותר.
וכי מה לנו לשמוח בשמחתם של שוטים? האם כך היינו חשים גם כלפי משוגעים שמדמים בנפשם כי שגעונם הוא שפיות? האם לא היה ליבנו בוכה על צלם אלוקים שמושלך ברפש?
ולמעשה - איך עושים את זה בפועל?
סוגית התקשורת בין דתיים לחילוניים היא באמת סוגיה בוערת. לא רק במישור הציבורי אלא גם במישור האישי, שכן סוף סוף נתקלים שני הצדדים זה בזה לא פעם גם שלא מרצון. דומני שהדבר הראשון שצריך להישמר מפניו, זה הנסיון "להחזיר אותם בתשובה" - קרי "להטיף ליהדות". ברוב רובם של המקרים זה רק מרגיז, יוצר אוירה של התנשאות ורק מחריף את קטביות העמדות.
נכון שבצד השני מחלחל הרבה ארס של דעות קדומות ושנאת הדת, אבל זה בהחלט לא אומר שכל חילוני שונא דתיים. לזה ברוך ה' לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע. יתכן מאד שדווקא במפגשים האישיים האקראיים הללו אפשר לתרום משהו לצמצום הניכור והסגירות. מה שכן נכון הוא, שבעיני רוב החילונים, נראה דתי-חרדי בתור חיה מוזרה. לרובם אין כל מושג מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל) וכמעט אפשר לומר שהוא נדמה למין יצור מן החלל, שאינו מבין כלל את המציאות ולא מתחבר אליה, רק קשור לכל מיני חוקי פולחן עתיקים ולא מובנים לאיש, בטח גם לא לו עצמו.
את הבורות המבהילה הזו חייבים, ואפשר די בקלות, לשבור. צריך רק להבין שמי שמנסה להטיף לחזרה בתשובה רק מחזק, בדרך כלל, את דעתו של הצד השני, שמדובר כאן במין חיה מוזרה, שכל ענינה בעולם הוא רק אמונותיה.
לכן הצד שצריך להבליט אותו במיוחד במפגשים כאלו, הוא לדעתי דווקא הצד האנושי. גם בעצם הגישה, חיוך ומאור פנים ("הדתי הזה חייך אלי, אני לא מאמין"...)
סיוע במה שאפשר, אפילו בדברים קטנים ופעוטים, לעזור להרים עגלה לאוטובוס, לסחוב סל, ובודאי אם נכנסים לשיחה לגלות ענין אמיתי בשלומו ובטובתו של הזולת, ילדיו או עסקיו. דבר זה נגזר בפשטות מן המצוה "ואהבת לרעך כמוך" והיא אינה פוסחת על מי שבעוונותינו אינו יודע יהדות מהי.
התנהגות אנושית יכולה לשבור חומות ולסלק דעות קדומות לגבינו יותר מאלף דרשות חוצבות להבות.
מי שרואה אדם דתי שמדבר בנועם, מסביר פנים ומתענין בזולתו, עשוי להרהר גם ביום מן הימים באפשרות להתענין באמונתו.
כמובן שאם לבו של הזולת נפתח ורואים התענינות כנה באורחות חיינו ואמונותינו - אין שום סיבה שבעולם שלא לדבר ולשתף, ואפשר לפעמים גם לשאול בעדינות אם הוא מעונין לשמוע על יהדות (תשמעו יותר "כן" מאשר אתם משערים), אבל גם אז צריך להיזהר מ"עליהום". לא להתנפל. מדובר בבן-אדם כמוני, כמוך, עם רגשות, עם מטענים, עם דעות, עם מחשבות, ואי אפשר "לשפוך" עליו בבת אחת מידע על עולם כה זר לו, אפילו אם הוא מוכן לשמוע!
דומה שכל האמור, בפרט בדורינו זה, הוא בכלל המצוה היקרה והנדירה של "קידוש ה'". וכלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' סעיף י"א): "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה... עד שימצאו הכל מקלסין (משבחין) אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".
אף שהרמב"ם מדבר על "חכם", היום, כידוע, כל אחד מאתנו מייצג את התורה בעיני הרחוקים ממנה, ועליו להתייחס לעצמו כשגריר הקדושה. בכל תנועה ודיבור, במראהו ובהתנהגותו, כמוהו כ"חכם" עליו מדבר הרמב"ם.
ואם חלילה הוא נוהג באופן אחר מהמדובר, אפילו אם נדמה לו שכוונתו לשם שמיים, יתכן מאד שיכשל בחילול ה'. וכלשון הרמב"ם שם "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול ה'... שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו".
אפילו דברים שלכאורה אינם בגדר עבירה ואנו מקילים בהם ראש, אם בעיני מי שרחוק מתורה הדבר נחשב למעשה שלילי, עשוי להתחלל על ידי זה שם ה'. להשליך פחית ריקה או שקית מיותרת בחוצות יכול בהחלט להיות דבר כזה. (גם מצד דרך ארץ זה לא בדיוק התנהגות ההולמת יהודי). "אשר לא גזלתי - אז אשיב", כותב דוד המלך בתהילים. לפעמים צריך להשיב גזלה שלא גזלת, מפני שרק נדמה למישהו שאתה חייב לו. לפעמים צריך לנהוג לפי מה שנדמה לזולת כנכון, אף שזה לא בהכרח כך. (כמובן שהמדובר כל עוד המעשה אינו נוגד את ההלכה).
לפעמים גם הומור עוזר לשבור את הקרח, את הניכור. עמדתי פעם בתור בסופרמרקט ולפני עמד בחור חילוני. "את יכולה להעביר את הכסף ישר אליו", הוא אמר לקופאית והתכוון אלי, "ממילא כל הכסף של המדינה מגיע אליהם". נשמע מזעזע, נכון? מה הייתי צריך להגיד לו? האם היה מציאותי להעביר לו ברגעים הספורים הללו את הנתונים האמיתיים - כמה מקבלים הדתיים ובכמה מממנת המדינה סטודנטים לאומנות סינית? האם היה בכלל סיכוי שיקשיב לדברי בלי להיכנס להתנצחות תוקפנית ומיותרת? בכל אופן באותו רגע נחה עלי הרוח, התעלמתי מהארס שבדבריו ואמרתי לו בחיוך: "רק אל תשכח לרוקן גם את הכיסים ולהעביר אלי את פנקס הצ'קים שלך, אתה יודע שאנחנו לא משאירים כלום".
הוא צחק, והמסר שלי עבר. גם אני בן-אדם, גם אני יודע להתבדח. חרדי שחור לחלוטין עם חוש הומור, מעניין...
אם זוכים גם לעשות חסד עם הזולת, בפרט זולת כזה שיתכן כי הוא חושב אותך לאסון המדינה, בודאי יש בכך משום קידוש ה', וחסד לא בעיה לעשות. עמדתי לא מזמן בתור בסניף דואר והיו לי הרבה חבילות. האנשים שהיו מאחורי התחילו לרטון לעצמם ואחת אפילו אמרה: "אוף, עוד פעם הדוס הזה עם כל החבילות מעכב פה את כל התור". טוב, יכולתי להגיד לה שזכותי לעמוד ליד הדלפק כמה שאני צריך ושלא ככה מדברים וכיוצא בזה דברי טעם, אבל האם באמת זה היה מועיל? היה על קצה לשוני לומר משהו חריף כמו "סליחה שאני קיים", אבל בסוף התגברתי על עצמי ואמרתי שהם צודקים, ומי שיש לו רק משהו קצר, שיואיל לגשת לדלפק לפני ואני אמתין.
"ראיתם, יש דוסים שלא חושבים רק על עצמם"! אני בטוח שלפחות קומץ של דעות קדומות לגבינו התחיל לקרוס במוחם של הצופים בסיטואציה הזו.
בוודאי שהרבה פעמים טעיתי, אני פשוט רוצה להדגים בדוגמאות האלה איך ראוי לנהוג לכתחילה. צריך להיזהר. לזכור כל הזמן - אני שגריר, אסור לי לעשות שטויות. אני מייצג לא פחות ולא יותר מאשר את הקב"ה בעצמו.