שאל את הרב

אני קרוב מדיי? ד"ת לפרשות אחרי מות-קדושים

חדשות כיפה חברים מקשיבים 20/04/18 08:45 ה באייר התשעח

שאלה

בדברי חז"ל מופיעה רשימה של הסברים על מה מתו בני אהרון, נדב ואביהו. החל מהסברים שאנחנו מבינים ועד להסברים שמשייכים את החטא לצדדים עליונים יותר. נכנסו לפניי ולפנים, הכניסו אש זרה, היו שתויי יין ועוד. לחלק מהסברים כמו לפשט הפסוק "בקרבתם לפני ה" יש מכנה משותף': הם עשו משהו לא ברשות מתוך תחושה של קרבה יתרה, ובעצם התקרבו יותר מדיי.

הבעיה של קרבה יתרה היא בעיה מתמדת לעומדים לפני ה' ובייחוד לכוהנים כמשרתי ה'. הכוהנים הם אלה שמתפעלים את המקדש מאל"ף ועד ת"ו יום ביומו והם מעורבים אישית מאשר כל אחד אחר. אדם מישראל מגיע פעם בכמה זמן וכשהוא מגיע הוא מלא בחרדת קודש ובהדרת קודש. הכוהנים הם סוג של בני בית במקדש וכאן מתחילה הבעיה שלהם. הם כל כך מעורבים וקרובים עד במידה מסוימת ליבם מתחיל להיות גם בדברים ועלולה להיות סכנה של התקרבות יתרה, של גסות הרוח שבאה מפני שהאדם מעורב. כאשר אדם מכיר הכול ובעצם אי אפשר להסתדר בלעדיו אז הוא מתחיל להרגיש קרוב.

מחמת הקרבה עלולה להגיע גם שחיקה. כשבני אהרון עשו את מעשם, היה מה שהיה, הם עשו אותו מפני שהם הרגישו חלק מהמערכת והתירו לעצמם דברים שאדם רחוק לא היה מתיר. אדם אחר שמגיע אל הקודש מכין את עצמו וטובל אך גם אחרי ההכנות הוא מרגיש מפוחד מאוד מאוד. למשל, העובדה שיש מקום שהכניסה אליו אסורה בהחלט או שיש תנאים מסוימים לעבודה במקדש לא מקבלת משמעות דווקא מפני שהוא נמצא כל כך קרוב.

השחיקה שנובעת מחמת הקרבה קיימת בכל תחום שבעולם. כשאדם נתקל במוות פעם אחת, הוא חווה חוויה מזעזעת אבל קברן לאחר כך וכך זמן שהוא מתעסק במתים, משהו מתקהה אצלו והוא מזועזע בכל הלוויה שהוא משתתף בה. כשאדם יושב פעם אחת ומחזיק ספר תורה זה דבר גדול אבל אם האדם הזה הוא סופר סת"ם שכותב ועושה את ספרי התורה, הוא לא ירגיש את אותה הרגשה של האדם שמחזיק ספר תורה לעיתים נדירות. וגם אנחנו לא תמיד מתרגשים בתפילה, במצוות כיבוד הורים ואפילו במצוות יישוב ארץ ישראל, כי כל כך התקרבנו והמצוות הן חלק מההוויה שלנו עד שאנחנו לא מבינים את ההתרגשות של עולה חדש מארצות הברית או את ההתלהבות של אדם שמתפלל את תפילתו הראשונה בחיים.

על כן נדרש ממנו, מכל אחד שמרגיש קרוב מדיי, לא לאבד את רגש הכבוד וחרדת הקודש. אל לנו להרגיש פטורים מהעמידה מרחוק, גם אם זה קשה לנו מאוד. אנחנו נבחנים בכל יום האם אחרי שכבר התרגלנו להיות בקודש פנימה, אנחנו עדיין יכולים להיות בעמדת הזר שעבורו הכול חדש ולא מוכר? האם אנחנו מסוגלים להיות בשני הצדדים בו-זמנית: להיות בפנים ולהרגיש בכל זאת כזר שבא בפעם הראשונה ולא יודע כלום?

לעשות את שני הדברים הללו ביחד זה אולי לא אנושי, ובוודאי אחד הדברים הקשים תמידית בחיים אך זה מה שנדרש מיהודי. רבי נחמן מברסלב מתאר את היכולת הזו באמצעות משל על אדם זקן מאוד שהוא עדיין תינוק. זוהי דרישה הנוגדת את טבע האדם אך היא אחת מאותם דברים בלתי אפשריים שבתור יהודים אנחנו נתבעים לבצע.

מתי אתם מרגישים קרובים מדיי ואיך לדעתכם אפשר להתרחק במצב הזה?

שבת שלום,

חברים מקשיבים.

ערוך מתוך הספר חיי עולם של הרב עדין שטיינזלץ.

תשובה

כתבות נוספות