לפני כשנתיים ביקשו ממני להעביר הרצאה על חסמים תעסוקתיים של בעלות תשובה. באותה תקופה אני הייתי כבר עובדת סוציאלית תעסוקתית אבל היה לי קל להעביר את ההרצאה הזאת בתור בעלת תשובה בעצמי, כי תשובה ותעסוקה זה משהו קצת מורכב... (כמובן שבעלי תשובה לא נכנסים תחת מטריה אחת ויש המון סגנונות, את הטור הזה אני כותבת מזוית הראיה האישית שלי...).
כשחזרתי בתשובה כל העניין הזה של כסף וחומר קיבל משמעות שונה לחלוטין. פתאום ראיתי מה המחירים של עולם החומר החילוני. ראיתי משפחות רבנים ואברכים, חיים בצניעות עם שמונת ילדיהם המתוקים, בית שמח ונטול פוזה, ספרי תורה בכל עבר, שולחן שבת בסלון בן עשרים לפחות ואנשים מארחים ברוחב לב ובפשטות ומתעסקים בשאלות מהותיות וקיומיות. איך אפשר לא להסתכל על זה ולרצות גם?
ראיתי אותם, הסתכלתי על עצמי, והבנתי שחייבים שינוי - ובגדול. די מהר נהייתי דוסית. חצאיות ארוכות נוסח בת עין, שיעורי תורה כל ערב, שבת, כשרות, תפילות - עפתי על השם יתברך. אני בחורה שאוהבת שינויים ועשיתי את השינוי הזה מהר ואינטנסיבי. תוך שנה וחצי הספקתי לצוד אברך בעל תשובה ונשבעתי אמונים לחיי הפשטות והצניעות. אבא שלי, ראה את הנולד מבעוד מועד. הוא אמר לבעלי: "אל תחיה בסרט, אני מכיר את הבת שלי. היא מתלהבת עכשיו אבל היא לא גדלה ככה! היא לא תחיה כך עוד הרבה זמן".
קצרה היריעה מלספר הכל, אבל הוא צדק! יודע צדיק נפש בהמתו ואכן אחרי כמה שנים כאשת אברך ועוד כמה שנים כעקרת בית (ממש לא למופת) ואם לארבעה בנים שובבים, מצאתי את עצמי מדוכאת משהו. לא, אף אחד מבחוץ לא דיכא אותי, חייתי בחברה דתית לאומית סובלנית ומקבלת.. היחידה שהיתה קרועה בינה לבין עצמה היתה אני. הפער בין הרצון להיות "עקרת בית" אמיתית, לחיות בצניעות, להיות ממש צדיקה כמו בסיפורים שהתפעלתי מהם, לבין המציאות, היה גדול מידי.
הפער הזה בין הדמיון לבין המציאות אינו נחלתי הבלעדית כבעלת תשובה. כשעברו השנים והתחלתי ללוות נשים וגברים בתחום התעסוקה, ראיתי עד כמה זה משותף לכולנו אבל אצל בעלות התשובה זה בלט במיוחד.
הפער בין הערכים שגדלנו עליהם: בניה אישית, אינדיבידואליזם, הגשמה עצמית, כסף שווה ערך עצמי וכבוד עצמי, לבין הערכים שהחלטנו לאמץ ולהיות נאמנות להם לחלוטין כמו: כל כבודה בת מלך פנימה, חינוך לחיי תורה ומצוות, משפחה ברוכת ילדים והרצון להיות "אשת חיל מי ימצא", היה מאד קשה לעיכול ולהתמודדות.
לקח לי כמה שנים טובות להבין שאני לא אשתנה, שאני לא יכולה להיות משהו שאני לא. שאותו קול פנימי שקרא לי לחזור בתשובה ולמצוא את הדרך הוא אותו קול שצעק לי "הלו גברת, את לא בכיוון, לכי ותעשי משהו שאת אוהבת ואם אפשר מחוץ לבית בבקשה!" בסוף נכנעתי לקול הזה ועוד חלק בתוכי עשה שלום בינו לבין עצמו.
כמה קשה לגשר על הפער וללמוד לקבל את עצמך, וכמה קשה לוותר על דמיונות ולהבין שגם אם בגד נראה מעולה על מישהו אחר, עליך הוא לא בהכרח נראה כך. לקח לי שנים לקבל שיש לי כאשה רצון גדול להשפיע ולתת לעולם ולא רק למשפחתי. שההתפתחות שלי היא לא בגידה בהשם אלא חיבור אליו. שכשאני עושה מה שאני יודעת לעשות וטובה בו, הערך העצמי שלי עולה ואני יכולה להיות הרבה יותר טובה אלי ואל בני ביתי. שאלו לא ניגודים אלא חיבור אמיתי אלי, אל בעלי וילדי ואל השם.
זאת הנקודה שדיברנו עליה בכנס ההוא, ואני כל פעם נתקלת בעוד ועוד נשים שנמצאות בדילמה הלא פשוטה והאמיתית כל כך הזאת. דבר אחד ברור: אם יש שם קול פנימי שלא מרפה, צריך לשמוע מה הוא אומר.
אפרת ליבוביץ' צילום: באדיבות המצולמת
אפרת ליבוביץ' היא מנהלת פרויקטים, מנחה ומלווה תעסוקתית "אקומנא" בע"מ
efrat@acumana.co.il, מוזמנים לדף הפייסבוק שלנו "אקומנא- חשיבה שתזיז אותך"