כל היום כולנו בריצות.
כל החיים האלה מרגישים כמו איזה מרוץ, לפעמים משוגע יותר לפעמים פחות. אז בין כל הריצות בתוך הבית ובסביבתו התחלתי גם לרוץ לשם הריצה.
האמת, לא ממש תכננתי את זה.
כמו בכל ערב שגרתי בסיום ההרדמות ישבתי עם הנייד בייד בהיתי בתכנים המרצדים על המסך וכך התרוקנתי והטענתי את עצמי להמשך שיגרת הערב. כלים בכיור, חדרי אמבטיה מבולגנים, מה יאכלו מחר לצהריים וערמות כביסה שמחכות לי שאקפל אותן ואסדר חזרה בארון.
פתאום קפץ איזה באנר ורוד כזה... מה שמשך אותי היה הסעיף, רמה.. כיוון שאני תופסת את עצמי כבעלת החוש אז בהומור מלאתי את הטופס.
שם: שירי משפחה: רימון רמה: בטטה
והמשכתי בערב שלי...
אני כבר לא זוכרת במדויק איך זה המשיך משם.
מזה כמה שבועות שרציתי לכתוב על כל הדבר המופלא הזה שנקרא קבוצת ריצה. כל הזמן הרגיש לי שזה פשוט קצת מוקדם מידי.
אם אשבר? פדיחה, כמה אני כבר רצה? עוד לא מספיק בשביל לעוף על עצמי, ובכלל, זה נחשב שאני רצה? אפילו לא חמש ק"מ.. מה אני כבר מבינה?
אבל שיחה שעשתה לנו המאמנת המדהימה שלנו בשבוע שעבר, גרמה לי להבין משהו חשוב.
אני לרגע לא מזלזלת בעליה הלא פשוטה מק"מ לק"מ. בטח לא מחמש לעשר ולעשרים ואחת..
עם זאת, כשהמאמנת בקשה שננצור ונזכור את ההישג של ה2 וחצי ק"מ הראשונים, הבנתי, שמעכשיו אומנם דרושה השקעה והתמדה כדי להעלות נפח, כדי להתקדם וגם כדי לשמור על כושר.
אבל הדבר הכי קשה והכי משמעותי קורה דווקא שם, בהתחלה.
המעבר מבטטה ל 2 וחצי ק"מ, ההחלטה לנעול נעליים, לדאוג שיהיה סידור לילדים, לאפס שעון ולצאת לדרך. גם כשקר בחוץ, גם ברוח וגם בגשם.
למה דווקא ריצה? אני באמת לא יודעת. זה לא שחשבתי על זה הרבה. זרמתי כי זה היה נגיש וורוד זוהר כזה
למה אני ממשיכה? כי זה אדיר. הריצה זה הבונוס. כל המסביב זה העיקר עבורי. הריצה מסמלת במספרים את ההתקדמות. אבל תכלס, את מה שחשוב אני סופגת בדרך.
אין יותר משהו שאני לא יכולה, לא מסוגלת או שלא מתאים לי. אם אני ארצה ואהיה מוכנה להשקיע, אין שום סיבה שלא אצליח.
וזה מסר חדש שאני מעבירה לילדיי. לא במילים אלא במעשים. בהורות כמו בהרבה דברים הדוגמא הטובה ביותר היא בעשייה. לא מספיק להגיד להם לתת צדקה, לא מספיק להורות להם להיות אדיבים. אם נעשה את הדברים בעצמנו ונהיה דוגמא אישית חיה עבורם, זאת הלמידה הכי משמעותית וחוויתית שנוכל להעניק להם. להוות עבורם מודל חיובי לחיקוי להערצה לאמונה ולהשראה. הם יהיו גאים בנו ואנחנו נוכל להיות גאים בהם. גלגל win win שכזה.
אז אני לא אומרת לילדים שהם צריכים לרוץ. הם גם שומעים ממני שלפעמים זה ממש לא קל לי לעבור לבגדי ריצה כשכל מה שבא לי זה קפה, שמיכת פוך וסרט טוב. אבל כשהם רואים אותי מתארגנת ובחוץ מתחיל טפטוף והם מציעים לי לוותר. אני חותרת לזה שהם יציעו לי כובע.
אחת האמירות שמאוד השפיעו עלי, כמה פשוטה ככה קולעת. שייכת לאשה שמנצחת על כל הדבר האדיר הזה ,באחד המפגשים היא שתפה אותנו, שלמעשה היא עצמה לא תמיד אוהבת לרוץ, אבל גם תרופה לא תמיד טעימה. הריצה היא כמו תרופה שפשוט צריך לקחת כדי להרגיש טוב. וזה עובד. ההבנה שהכול מחובר, נפש בריאה בגוף בריא.
בזמן הריצה כשמגיעה עליה וקשה לי לסחוב, אני לשנייה שונאת את זה ומיד מזכירה לעצמי שמה זה רגע קשה בעלייה לעומת כל ההרגשה שאחרי ? מה זה המאמץ עכשיו לעומת כל מה שאני רוצה להשיג בהמשך?
מבינה שזה לטובתי. יודעת היטב כמה נהדר ארגיש אחר כך. על הדרך אני מרוויחה כל כך הרבה. הלוואי וכל התרופות היו ככה. מיטיבות עם הזקוקים להם. מחטבות ומצטלמות טוב.
אני גם זוכה לתת לילדיי שיעור חשוב שלא הייתי מצליחה להעביר במילים. בקיצור, משתלם מכל הכיוונים. ושרק נהיה בריאים.
שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה