כרטיסים להפלגה - יש! כרטיסי טיסה – יש!
עכשיו רק נשאר לדאוג לכל התכנונים והלוגיסטיקה שתאפשר את המשך השגרה בבית, כולל תוכנית A, B ו-C(שרק לא נצטרך) והחלק השנוא עליי במיוחד... לארוז. ועכשיו האתגר כפול כי אנחנו לא ממש יודעים לקראת מה אנחנו הולכים.
במסגרת המחקר המקיף שעשינו, הגענו לאתרים שונים המכילים המלצות לקרוזרים מתחילים שכמונו. למדנו שיש דרגות שונות של גמישות על האוניה בכל הקשור ללבוש באוניה ובהתנהלות בכלל. יש אוניות בהן מתקיים ערב חגיגי עם קברניט הספינה והוא מחייב לבוש רשמי המכונה "Black Tie". באוניה שלנו הלבוש היה קז'ואל בדרך כלל, אך ברוב המסעדות הגברים היו צריכים ללבוש מכנסיים ארוכים.
למרות שבהמלצות נכתב במפורש שלא כדאי להביא בגדים רבים כי אף אחד לא באמת מכיר אותנו ולא ישים לב גם אם נלבש פעמיים את אותו הבגד, הבאתי מלתחה שתספיק לי לשבוע שלם. בכל זאת, אולי אנשים אחרים על הספינה לא יזכרו מה לבשתי, אבל אני מקווה ששותפי למסע (הזה, ומסע החיים בכלל) ישים לב ועוד איך! אז השקעתי. כמו תמיד, חלוקת השטח במזוודה היתה מאד לא שוויונית מבחינה זוגית. ייאמר לזכותי שחלק מהמקום נוצל לפריטים בבעלות משותפת כמו מברשות ומשחת שיניים, קרם הגנה ו... זהו בערך...
אחרי שתי טיסות ולילה ללא שינה הגענו סופסוף לברצלונה ועלינו לספינת ה-EPIC, שתהיה ביתנו בשבוע הקרוב. חתיכת בית...
את הבית שלנו עזבתי ברגשות מעורבים: קצת דאגה - שהכל יעבור בשלום, הרבה שמחה והתרגשות, הרבה גאווה על כך שאני משאירה את הבת הבכורה והבוגרת, ששלחה אותי עם הרבה עידוד שאפשר לסמוך עליה ושהכל יהיה בסדר, וכמובן הרבה שמחה על כך שיש לי ילדים בוגרים וגדולים שעוזרים אחד לשני ומצליחים ״לשרוד״ קצת בלעדינו, שזה ממש לא מובן מאליו! ואי אפשר מבלי להזכיר את ההורים של שנינו שעודדו אותנו לצאת ופרגנו וגם הגיעו לעזור, ואת החברים שהתעקשו שנשאיר לילדים את מספרי הטלפון שלהם ושלא יהססו להתקשר בכל שעה, ועל כך עוד בהמשך.
כבר כשנכנסנו לשדה התעופה החלטתי שאפילו שקצת אתגעגע, אנצל את הזמן לבלות ולמלא מצברים.
מגרש הטניס שעל האוניה צילום: רונית שושני
תמיד חלמתי שארד מהטיסה ומישהו יחכה לבואי עם בלוני הליום ועם שלט הנושא את שמי (אפילו הזכרתי את זה כמה פעמים במיילים ששלחתי מארצות הנכר, אבל אף אחד לא נרמז... נצטרך להמשיך לטוס עד שזה יקרה). בברצלונה זכיתי להגשמת החלום, אך זה לא היה כמו שציפיתי... במקום בן משפחה אוהב, נושא השלט היה ספרדי קרח - נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה לרציף שבו עגנה האוניה. כשהגענו לרציף היה לי ממש קשה להוריד את המבט מהאוניה העצומה. ניסיתי לצלם אותה, אך הצלחתי לעשות זאת רק בתמונה פנורמית וגם ככה הרגשתי שקשה מאד להעביר באמצעות התמונה את הגודל העצום של האוניה ולהעביר את התחושה כשעומדים ממש לידה.
היה קצת קשה שלא לחשוב על החוויה שהיתה לנוסעי הספינה המפורסמת הטיטאניק, כשנכנסו לספינה המפוארת. גם סירות ההצלה שתלויות בצידיה של האוניה מזכירות את הסיפור, שכידוע, לא נגמר ב- Happy End.... ואם זה לא מספיק, זמן קצר לאחר הצ'ק אין, היה עלינו להשתתף בתרגיל שמסביר לנו מה לעשות בזמן חירום. אחרי שהושמעה צפירה שמסמנת סכנה בספינה (ששה צפצופים קצרים ואז אחד ארוך) כל הנוסעים שעלו היו צריכים להשתתף. מזל שהגענו כי היתה בדיקת נוכחות... אחרי התרגיל הקריאו ברמקולים את שמות "התלמידים הסוררים" שלא הגיעו ויצטרכו לקבל הוראה פרטנית.
יחד עם זאת, מהר מאד הסביבה המעוצבת ושלל הפינוקים מסיחים את דעתך. השטיחים מקיר לקיר, הנברשות, השיש והעיצוב המיוחד נותנים הרגשה של חופש אמיתי ותחושה שהגעת לארמון מפואר ועוזרים לך לשכוח את חיי היומיום האפורים.
פארק המים על הספינה צילום: רונית שושני
אז מה בעצם יש על הספינה? ואולי השאלה היא דווקא מה אין... אז ככה: אורכה של האוניה הוא 1068 רגל, כלומר כ- 325 מטר. יש בה כ- 2,100 חדרים והיא יכולה להכיל כ- 4,200 נוסעים, אותם משרתים כ- 1,700 עובדים. על האוניה ניתן להנות מפארק מים, בריכות וג'קוזי, אולם באולינג, מרכז כושר ומסלול הליכה המקיף את הספינה, מגרש כדורגל, קירות טיפוס וסנפלינג, אולם מופעים, בארים ולאונג'ים מכל הסוגים, מרכז לילדים, דיסקו לנוער ועוד. אז עכשיו נשאר פשוט להנות.
המשך יבוא...