בשנה הראשונה להיותי מורה לספרות, עבדתי בתיכון בתל אביב. באחד הימים קרא לי הרב ספי שרמן, המנהל, לשיחה. נכנסתי לחדרו מפוחדת וכשהוא החל לדבר נדהמתי. "מיכל" הוא אמר, "למה לא טיפלת עדיין בשכר שמגיע לך ובתשלום עבור הנסיעות לבית הספר?" האמת, שלא ציפיתי שזה יהיה נושא השיחה. עמדתי מולו ובעיניים בורקות עניתי שאני כאן בשביל השליחות ולכן אני לא מוצאת זמן לטפל בדברים שוליים כאלו. לא אשכח לעולם את תשובתו ואני מודה לו על אחד השיעורים החשובים שהוא לימד אותי : "זה יפה ומצוין שאת באה עם שליחות, אבל אם לא תקבלי כסף שמגיע לך ואם תצאי בהרגשה של הפסד, השליחות שלך לא תחזיק מעמד זמן רב".
בשנתיים האחרונות אני חברה בקבוצת פייסבוק פעילה ומסייעת שנקראת "דתיות עסקיות". נושאים רבים עולים שם לדיון ואחד הפופולריים בהם הוא היחס לכסף. כמה לבקש? האם בקשת כסף גורעת מהשליחות? ועוד. ומן הצד השני, נשים בעלות כישורים וכישרונות סוגרות את העסק בשל בעיות כלכליות, או גרוע בעיניי, בשל עסקים וחברות שלא משלמים להן כראוי ובזמן.
גרמתי לכם לנוע באי נוחות על הכסא? האמת, שרק מעצם הדיון בנושא, גם אני עכשיו נעה באי נוחות. ואולי זו הסיבה שאני חייבת לכתוב על כך!
כולנו יודעים כמה הכסף עוזר וחשוב. רק בשבוע שעבר הוצאתי יותר מ 500 ₪ על בגדים (פשוטים- לא מותגים) לשני הבנים שגבהו בבת אחת והמכנסיים הישנים כבר לא מתאימים. אנחנו מוציאים את כרטיס האשראי בחשש ומשלמים אוכל, שכר לימוד, ספרים וקצת ממתקים שיהיה גם מתוק. אנחנו מפנקים גם בנופש - כי אין ברירה וחייבים זמן איכות למשפחה, ובכל סדנאות הזוגיות מדגישים כמה חשוב זמן זוגי, אז משתדלים ומגרדים גם 500-700 ₪ לצימר פעם בשנה. אני בעד! מפרגנת! כל אחד צריך להשתמש בכספו בצורה שמתאימה לסדרי העדיפויות שלו. הכסף – מטרתו לצאת על מה שחשוב וצריך וראוי, הרי לא נלך אתו לעולם הבא.
אז עם מה כן נלך לעולם הבא?
להשקפתי, נגיע לשם עם אגלי זיעה מהמאמץ הבלתי פוסק שלנו להשתמש בכל הכישרונות, הכלים והיכולות הייחודיים שניתנו לנו כדי לתרום בעולם הזה. לדוגמה: אדם שהשליחות שלו היא לשמור בעמדת שמירה על ילדיי בבית הספר - שיעשה זאת הכי טוב שאפשר (בבקשה). וכן, מגיע וצריך לשלם לו את משכורתו ובזמן. ולא, זה לא גורע מהשליחות בה הוא עושה את תפקידו - מקבל כל אדם, בודק אם הוא לא מסכן את חיי ילדינו ואולי גם מוסיף חיוך וחיזוק לילד שבוכה לידו בהפסקה. ומה עם אדם שכשרונו בהתקנת דברים? או אדם שכשרונו בפיו? שמעודד אנשים לחיים טובים יותר, עוזר להם לחיות בנחת? האם זה שונה?
החלטתי לפתוח את העניין גם כצרכנית וגם כנותנת שירות, ולבקש מכם וגם מעצמי לחשוב על מי שעומד מולנו.
גם לנותן השירות יש בית, משפחה, כישרונות וייעוד ובסופו של יום גם הוא משלם על הדלק ועל האוכל. ובזמן שהוא משקיע בי (בתיקון מזגן, בתליית וילונות או בהעברת שיחה), הוא יכול לעשות משהו אחר ולקבל עליו תשלום.
אמר לי פעם מוכר בגדים כשביקשתי הנחה: "חמודה, הכסף הזה כנראה צריך לצאת מהארנק שלך - אז תבחרי שזה יהיה על בגדים ודברים טובים". ומאז (אני צוחקת, אבל באמת!) גיליתי שכשאני מוציאה כסף אני רוצה שמי שיקבל אותו יידע שאני מכבדת את הזמן ואת המאמץ שהשקיע. שירגיש שאני לא רק משלמת לו אלא גם מעריכה את החיוך. שאם אני מבקשת הנחה זה לא כדי "להוריד לו" ולא סתם כדי להרגיש טוב עם עצמי שהצלחתי לשלם פחות.
כשאני פונה לנותן שירות, תמיד אעדיף שזה יהיה אדם שאני מכירה, מעריכה או יודעת שהוא אמין וישר. אבל לא רק כדי שאני אהנה מהעניין, אלא כי אני מאמינה שהכסף צריך להגיע אליו! מגיע לו!
תפקידנו כחברה לאפשר לאנשים בתוכנו להתפרנס בכבוד ולחשוב על נותן השירות ועל ההוצאות שלו ולא רק על רווחתנו כיחידים. וכמובן - לשלם לו בזמן.
וכאנשים פרטיים? נותני שירות?
אנחנו כמו דמות במשחק מחשב: יש לנו מטרה! יש לנו את היכולות שלנו כדי להגיע אליה ואנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים להשיג אותה בצורה הטובה ביותר – אבל לא לשכוח שאנחנו חייבים לדאוג לאנרגיה, לדולרים, לאוכל, כדי שנוכל להמשיך.
מיכל היא מנחת הורים, מרצה, כותבת בפייסבוק : Michal carmi ומנהלת הדף : "שפר באהבה"
בשבוע הבא מיכל תרצה על כיבוד הורים, לנשים, בגבעת שמואל, עלות: 10 ₪.