סיפוק. זוהי המילה שמאחדת את ארבעת רבני הקהילות שתרמו בשנה האחרונה כליה. הרב זאב רוזנפלד, רב קהילת נווה טלמון, הרב מאיר בראלי, רב היישוב עשהאל שבהר חברון, הרב אלישע פיקלסר, רב הקהילה בשדמות מחולה והרב יאיר רמר, רב היישוב חרשה שבבנימין – כולם מדברים על הסיפוק שממשיך להציף אותם בכל עת ובכל שעה.
"מדובר בתחושה מדהימה שיש לי בזכות הידיעה שיש בעולם בן אדם שחי ממני ויכול לנהל את משפחתו ולנהל חיים תקינים", מסביר הרב רמר ומבטא בכך את תחושותיהם של כולם. "זו תחושה שלא עוזבת אותך במשך 365 יום בשנה, שבעה ימים בשבוע, שעה-שעה זו תחושה מדהימה של סיפוק, שאין טובה ממנה".
אז איך באמת הכל התחיל? מה הוביל אתכם לקבלת ההחלטה הזו?
"כבר שנים שאני חושב על כך", מספר הרב בראלי, "ראיתי כמה וכמה פרסומים של 'מתנת חיים', ובכל פעם קראתי ואמרתי לעצמי שזה בוודאי דבר שנכון וראוי לעשות ונראה לי גם שאעשה את זה מתישהו, אבל תמיד דחיתי את זה לעיתוי אחר. כעת, במבט לאחור, אני יודע שכנראה לא הכרתי מספיק בסבל של חולי הדיאליזה, אילו הייתי מבין באיזה סבל מדובר בוודאי הייתי ממהר יותר".
הרעיון נשאר גנוז, עד שבאחד הימים שוחח הרב בראלי עם חברו הטוב שחשף באוזניו במפתיע כי יש לו בעיה כלייתית והוא נאלץ לעבור טיפולי דיאליזה. "באותו רגע, עוד לפני שהוא סיים את המשפט כבר אמרתי לו: 'אם צריך ייתכן שאוכל לתרום לך בעצמי', אלא שאז התברר לי שהוא כבר נמצא בתהליך מול תורם אחר".
הרב בראלי החליט לבדוק אם הדבר יכול להתאים גם לו. "פניתי למזכירה של הארגון וקיבלתי את רשימת הבדיקות שעליי לעבור, ניגשתי למרפאה ועברתי אותן. התוצאות היו חיוביות וכך המשכתי גם הלאה, עוד בדיקה חיובית ועוד בדיקה חיובית, ופתאום מצאתי את עצמי בפנים כשיש לי ברוך השם חותמת של אדם בריא ואני יכול לתרום".
"גם אצלי הנושא היה קיים בצד האחורי של המוח", אומר הרב פיקסלר, "כבר לפני שנים נתקלתי בתשובה המפורסמת של הגר"ע יוסף זצוק"ל לגבי המצווה הגדולה שיש בתרומת כליות, אבל ידעתי את זה רק באופן תיאורטי. לא עלה במוחי הרעיון להוריד את זה למעשה.
"באחד הימים הגיע אל אשתי מייל בתפוצה רחבה, שמחפשים תרומת כליה עבור בחורה צעירה. בעקבות המייל הזה התפתחה בינינו שיחה. אמרתי לאשתי שאני רוצה לנסות לבדוק אם שייך מבחינתי לעשות דבר כזה, להבין עד כמה זה אפשרי, ומכאן התגלגלו הדברים והובילו לפגישה עם הרב הבר ואשתו. כשיצאנו מהפגישה כבר הרגשנו שנינו שזה הדבר הנכון לעשות".
גם אצל הרב רמר הייתה זו תשוקה פתאומית שהתעוררה. "בתקופה מסוימת היו ביישוב שלנו כמה בעיות בריאות אצל ילדים קטנים, דווקא לא בכליות", הוא מספר, "והרגשתי שאני רוצה לתרום מה שאני יכול בתחום הבריאותי. באחד הימים התקיים אצלנו כינוס עם הרב הבר, שהוזמן ע"י תורם כליה מיישובנו, בכינוס לא השתתפתי, אבל בסיומו הוא השאיר חוברות ואני לקחתי חוברת אחת הביתה. בבית, כשפתחתי את החוברת והתחלתי לקרוא, הרגשתי לראשונה את הרצון החזק הזה שקורא לי מבפנים, מתוך הלב - לבוא ולתרום".
הרב רמרצילום: מתנת חיים
הרב זאב רוזנפלד, רב הקהילה בנווה טלמון, תורם את חלקו להשלמת הדברים: "גם אני במשך כל החיים העברתי שיעורים בהם הוזכר נושא ההשתלות בהלכה. אבל כשאתה מדבר על משהו זה עדיין לא אומר שאתה הולך ליישם אותו. כשקיבלתי את המגזין של מתנת חיים בחג הפסח לפני שנה וחצי כבר לא יכולתי להישאר אדיש. ראיתי שם תמונות של אנשים שנראים בדיוק כמוני. אמרתי לעצמי: 'אם הם יכולים אז גם אני יכול'. אם אני אכן בריא, אז מן הראוי שאחלוק את הבריאות שלי עם מישהו נוסף".
ההחלטה נפלה והרב רוזנפלד שלח את המייל הראשון למתנת חיים, הוא קיבל את רשימת בדיקות הדם הראשונות שעליו לעבור ובאותו ערב כשהגיע אליו החברותא הקבוע שלו, כדי ללמוד, הוא שיתף אותו בסוד. החברותא שמע את הדברים והתרגש מאוד, עד כדי כך שהעלה את האפשרות שגם הוא יתרום, וכך הם יעברו את כל התהליך יחד.
"ובאמת", ממשיך הרב רוזנפלד, "מספר ימים אחר כך נרשם גם החברותא, אבל מה שלא ידענו זה שהמסע שלו יסתיים באופן שונה משלי. תוך כדי הבדיקות, אפשר לומר ממש בזכותן, גילו אצלו גידול על הכליה. בדיקת CT חשפה את זה, ובלי הבדיקה הוא לא היה יכול לגלות זאת בשלב כה מוקדם. בתחילה היה חשש מכך שהגידול ממאיר, לבסוף התברר שהוא שפיר וחברי עבר ניתוח להסרתו. כמובן שהוא לבסוף לא תרם, אבל אני קיבלתי מכך תמריץ להמשיך ביתר מרץ בשביל שנינו. פתאום קלטתי איזו זכות עצומה נפלה בחלקי, כי באמת שלא כל אחד יכול לתרום".
"הוצאת אותי מבית הכלא"
אחד הרגעים המרגשים ביותר הזכורים לארבעת הרבנים בתהליך, היה כאשר הם התוודעו לזהותו של האדם שעומד לקבל את כלייתם.
הרב רוזנפלד נזכר בכך בחיוך: "כבר בתחילה כאשר מתאמת ההשתלות בהדסה סיפרה לי שנמצא אדם שזקוק לכליה שלי, היא הודיעה לי שמדובר ב'איש חזק'. אז עוד לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל כשפגשתי אותו התברר לי שזהו אדם שעבר הרבה בחיים, בלי קשר למחלת הכליות. הוא מדריך טיולים בעברו, אך באחד הטיולים שהדריך הוא עלה על מוקש שצה"ל לא סימן ואיבד רגל. כיום הוא מתנהל על גבי פרוטזה, אבל לרגע לא מוותר או מתבכיין. הוא ממשיך לטייל וגם לעבוד ולפרנס את משפחתו, אלא שלאחרונה הוא נקלע למצב בו הוא נזקק נואשות לתרומת כליה.
"היה מעניין", מוסיף הרב רוזנפלד, "שכאשר הגעתי לוועדה שהתקיימה בתל אביב, בה הובהר לי שרוצים לבדוק אם אני באמת שלם עם התרומה שאני מציע, סיפרו לי שגם הנתרם אמור לעבור כזו וועדה לבדיקת מידת רצינותו. אני זוכר שהתפלאתי מאוד – מילא רוצים לבדוק אותי כדי לוודא שהכוונות שלי רציניות ושאני מבין את הסיכונים שבניתוח, אבל למה צריכים לבדוק אותו?
"כששאלתי על כך, מתוך סקרנות, את מתאמת ההשתלות היא הסבירה לי שהוא צריך לעבור את הוועדה כדי להוכיח שבאמת ידע לטפל בכליה נכון. כי הרי בסופו של דבר הוא ממשיך להיות אדם חולה ואם הוא לא ישקיע בכליה או ישכח לקחת את התרופות או לא ישתה מספיק, התרומה עלולה כביכול להיות לשווא.
אצל הרב רמר ניתנה הכליה דווקא לקרובת משפחה. "כשהחלטתי לתרום לא ידעתי שיש לי קרובת משפחה חולה, אבל תוך כדי בירורים על הנושא התגלה לי שקרובת משפחתי זקוקה לתרומה בדחיפות. עד אז במשך כל השנים כמעט לא נפגשנו, אבל כשהבנתי שאני יכול לעזור לה, היה ברור לי שאני מעוניין. היא כבר נרשמה ל'מתנת חיים' זמן רב קודם לכן, אבל רשימת ההמתנה הייתה ארוכה. כעת, מכיוון שאמרתי שאני מעוניין לתרום דווקא לה, אז כמובן קישרו בינינו. נותר לנו רק לבצע את בדיקות ההתאמה, שבסיומן הייתה שמחה עצומה כשהודיעו לנו שהדבר אפשרי".
הרב פיקסלר כזכור נכנס לתוך מסלול התרומה בעקבות מייל שהתקבל מבחורה שמחפשת כליה, אך כבר בשלב הראשון הוא הבין שלבחורה הספציפית הזו הוא לא יוכל לתרום, כי יש לה סוג דם שונה משלו. בשלב הבא תיווכו בינו לבין אישה אחרת, שנפסלה בבדיקות ההצלבה, ורק לאחר מכן קישרו אותו במתנת חיים ליהודי לו הוא תרם.
והוא גם מספר: "מדובר ביהודי בשנות ה-60 לחייו מאזור הדרום, עם משפחה מקסימה. עד אז ניסו לעשות בתוך משפחתו כל מה שאפשר כדי לתרום לו, אבל אף אחד מילדיו לא יכול היה לתרום בשל סיבות רפואיות. כשהגעתי לבקרו בערב הניתוח הוא מאוד חשש ורק אחר כך הבנתי מדוע. התברר שאני הייתי הרביעי שהיה מועמד לתרום לו כליה. בכל פעם מסיבה אחרת נשמטו התורמים ונמצאו כבלתי מתאימים. כשהוא פגש אותי זה היה מאוד מרגש".
"אני פגשתי את המושתל 'שלי' רק אחרי הניתוח", מפתיע הרב בראלי, "זה היה מכיוון שאני בעצמי לא רציתי להיפגש לפני כן, כי חשבתי שזה עלול להלחיץ אותנו. אלא שהוא כנראה חשב שאני לא מעוניין להיפגש בכלל, ולכן לא ניגש אליי אחרי הניתוח. יומיים לאחר מכן הגיע הרב הבר לבקר אותי בבית החולים והוא שאל מה שלומי ומה שלום יאיר (המושתל). עניתי לו שאני לא יודע כי לא הייתי אצלו והרב הופתע ממש. 'אתה יודע איך שהוא רוצה לפגוש אותך? בוא נלך אליו כעת ביחד'.
"הגעתי עם הרב הבר לחדרו של יאיר ומיד כשנכנסתי התחילו יאיר ואשתו לדבר ולספר כמו הר געש שמתפרץ. הם תיארו את החיים של יאיר לפני ההשתלה וסיפרו על הסבל הנוראי שהוא עבר. סבל שהתבטא במישור הגופני, הרוחני וגם הנפשי. בבת אחת נפתח הסכר והם דיברו ודיברו מבלי שיכולתי להשחיל מילה. יאיר לקח ביד רועדת כוס מלאה במים והוא צעק בהתרגשות: 'אני יכול לשתות מים כמה שאני רוצה! הוצאת אותי מבית כלא!' הקריאה הזו הייתה כל כך חזקה ועוצמתית. יצאתי משם כשדמעות זולגות על הלחיים שלי. פתאום קלטתי עד כמה שהתרומה שלי באמת שינתה ליאיר את החיים. כמו שהוא בעצמו אמר לי: 'זה סוג של חלום. לא האמנתי שהוא יתממש'".
הרב רוזנפלדצילום: מתנת חיים
שיתפת את בני הקהילה בהחלטה?
הרב רמר בחר לשתף את בני קהילתו ממש בסמוך לניתוח. "בשבת שקדמה לניתוח ביקשתי להגיד כמה מילים והודעתי למתפללים כי בשבת הבאה יהיו בר מצוות לשני ילדים מהיישוב, אך לא אוכל להשתתף בהן ולכן אני רוצה לתת להם את המתנה בשבת הזו. ואז, באותה הזדמנות, סיפרתי על כך שאני עומד לתרום. האווירה בבית הכנסת הייתה מרגשת, הייתה תחושה עמוקה של שמחה בנתינה הזו, שמבטאת את הקשר העמוק שיש לנו לעם ישראל ואהבתינו הגדולה כלפיו".
הרב פיקסלר בחר דווקא שלא לשתף את בני קהילתו. "החלטתי שעד שהדבר לא יוצא לפועל אני לא מספר, אבל ביום הניתוח כבר פרסמו שיש להתפלל עליי, וכשאנשים התעניינו הוסבר להם שזה 'ניתוח מטעמי עודף בריאות'. כך בעצם הדבר התגלה".
כר"מ בישיבת שדרות נריה גם העביר הרב פיקסלר שיעור לפני הבחורים בישיבה. "למדתי איתם את נושא תרומת הכליה באופן עיוני, ואחר כך גם חגגתי איתם את מסיבת ההודיה כשהבראתי. שבוע אחריי תרם תושב נוסף מהיישוב וארבעה חודשים לאחר מכן עוד ר"מ מהישיבה".
אצל הרב בראלי התכניות השתבשו מעט. "לפי התכנית הראשונית הייתי צריך לתרום בקיץ. אבל פתאום, יומיים לפני הניתוח התקשרו והודיעו לנו שהתגלתה בעיה אצל הנתרם והוא יוכל לעבור את ההשתלה רק בעוד מספר חודשים.
"זה היה בערב שבת ובדיוק תכננתי לשוחח באותה שבת עם בני הקהילה ולנצל את השיעור כדי להודיע להם על התרומה. אני זוכר שבאותו רגע שהודיעו לי על דחיית הניתוח המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה: 'ומה יהיה עם השיעור שהכנתי?'
"אחרי התלבטות קצרה החלטתי לבסוף למסור את השיעור שהכנתי, לספר על כך לבני הקהילה, אך לציין שייקח עוד זמן עד שהניתוח יתקיים. כך עשיתי, וכאשר הגיע תאריך היעד של הניתוח שלחתי ערב קודם לכן מייל לבני הקהילה. אני חייב לציין שכולם מאוד חיבקו אותי, ממש הרגשתי שהקהילה נותנת לי כוח".
ומה היה הרגע המרגש ביותר בתהליך?
הרב רמר: "הרגע בו סיפרו לי שהכליה שהושתלה מתפקדת טוב ושהקריאטנין אצל המושתלת ירד לרמות נמוכות. זה היה בערך חצי יממה אחרי הניתוח, אני זוכר את רוממות הרוח הגדולה, ממש שמחה עצומה. הרגשתי אז את גודל התבונה האלוקית שהקב"ה נתן לרופאים – איך שיש אפשרות לקחת חלק מגופו של אדם מסוים ולתת לאחר. זה אומר שעולמנו התפתח כל כך עד שהגענו ליכולת שאפשר להרגיש במוחש את מה שאומר בעל התניא: 'שכל עם ישראל נשמה אחת, רק בגופות מחולקים'. הנה, אנחנו מתאחדים בגופינו ממש, זה בדיוק מה שקורה כאן".
גם הרב פיקסלר אומר דברים דומים: "הרגע המרגש ביותר אצלי היה כאשר שמעתי שהכליה שלי עובדת אצל המושתל. אני קיבלתי את הבשורה בבוקר שלמחרת הניתוח. זהו רגע מיוחד ושמח. אתה עדיין כאוב מעט, אבל זה ממלא אותך בשמחה".
הרב רוזנפלד בוחר לציין דווקא את רגעי הניתוח עצמם, כאשר לדבריו המחזה היה סוריאליסטי במקצת: "המנתח שלי היה רופא ערבי שגר בכפר ג'אבל מוכבר הידוע ככזה שיצאו ממנו לא מעט מחבלים, אני רב ביישוב ביהודה ושומרון, והמושתל יהודי שאינו דתי. משולש עם צלעות כל כך שונות, אבל כל כך מאוחדות, ברצון לחיות, לתרום חיים ולהעניק חיים. המחשבה על כך רגע לפני הניתוח הייתה מרגשת במיוחד".
ואילו הרב בראלי נזכר דווקא באירוע שהתרחש מספר שבועות אחרי התרומה: "הוזמנתי לבדיקת אולטרסאונד כדי לוודא שהכל תקין. לאחר כמה דקות אמר לי הטכנאי בהפתעה: 'אני רואה שיש לך רק כליה אחת'. צחקתי ועניתי לו באמת מתוך תחושת סיפוק: 'יש לי שתיים, רק שאחת נמצאת בחיפה'. וזה באמת מה שאני מרגיש, כי הניתוח כבר נשכח והכאבים חלפו מזמן, אבל התחושה המדהימה הזו שיש לי מכך שיש בעולם בן אדם שחי ממני ויכול לנהל את משפחתו ולהיות מאושר, זו תחושה שלא עוזבת אותי, היא תישאר אצלי לנצח".
"זה דבר שאי אפשר להסביר אותו", מצטרף הרב רמר, "אני מכיר אישית את האישה שתרמתי לה, שכן היא קרובת משפחתי. אני מרגיש שזכיתי לא רק להציל את חייה, אלא גם עזרתי להחזיר אותה אישה לבעלה ולילדיה ואמא לילדיה, יש כאן כל כך הרבה מעגלים שניצלו שניבנו בזכות התרומה הזו".
והרב פיקסלר מסכם: "ההחלמה שלי מהניתוח הייתה מאוד מהירה, לשגרת הלימוד חזרתי כבר ביום השחרור. ביום רביעי בבוקר השתחררתי וביום רביעי בערב כבר מסרתי שיעור בישיבה. אבל הסיפוק האדיר נשאר אצלי עד היום והוא מלווה אותי כל הזמן. כי מצד אחד נתתי לנתרם שלי מתנה של חיים, אבל אני באמת ובתמים מרגיש", הוא עוצר לרגע, ואז ממשיך בהתרגשות: "שאני בעצמי קיבלתי מתנה אדירה".
טוען קובץ..
להורדת הקובץ &embedded=true%27%20style=%27width:100%;%20%20%20%20min-height:%20700px;%27%20frameborder=%270%27%3E%3C/iframe%3E">לפרטים נוספים והורדת החוברת של מתנת חיים לחצו כאן