"תשמעי", הוא אומר לי, "יש לו תמונה בראש, ואם את לא התמונה הזו אחד לאחד, אז הוא נועל. והוא לא סבלני. הוא רוצה שדברים יקרו מיד. הוא לא מבין שאהבה צומחת בשקט ולאט ובחושך, כשלא פותחים כל רגע את שער החממה לבדוק אם האהבה כבר בשלה. אני מבין אותו, אחרי כל כך הרבה שנים של רווקות, שהוא כבר רוצה את זה, כאן ועכשיו, אבל ..."
"אז למה אתה לא אומר לו את זה? מי אמור לומר לו את הדברים האלה, אם לא החבר הכי טוב שלו?", אני שואלת. הוא עונה שהוא נבוך מזה, שאין לו מושג איך לפתוח את הדברים ושהוא יכעס עליו ויחטיף לו את כל הריקושטים.
בשיחה אחרת אני שומעת "תראי, אני יודע מה עבר עליו, אני זוכר איך לפני חמש עשרה שנה הוא כל כך רצה וקרה מה שקרה. אני יודע שהוא מת מפחד להתאהב שוב. אבל אני אח שלו, הוא בחיים לא יקשיב לי. גם ככה ההורים שלנו יורדים עליו כל היום. רווק בן ארבעים עוד רגע, מתנהג כמו בן עשרים ושתיים."
לפני שתתבלבלו, אני לא פונה פה לאלה שממילא מחטטים לכולנו, הרווקים, בחיים, כמו מחט גדולה ומסורבלת מדי, שמנסה לשלוף קוץ ללא הצלחה ורק פוצעת.
אלה ימשיכו לפשפש בידיים חשופות בכאבים שלנו, ללא הבחנה ותוך גרימת נזק, בין אם אשתוק ובין אם לאו.
אני פונה לאלה השותקים תמיד - לאח הגדול, או הצעיר, לחבר או לחברה הכי קרובים, לעמית מהעבודה, לשותף או לשותפה, שרואים מהצד, לאורך שנים, את החבר או את החברה הרווקים שלהם, חוזרים על אותם הדפוסים, נתקעים עם הראש או עם הלב בקיר בלתי עביר עבורם, ובוחרים לא לחצות את מעגל הדיסטאנס שאותם רווקים מקיפים עצמם בו, כמו היה המעגל הזה הילת כבוד עם שלט עליו כתוב: "לא לגעת".
המעגל הזה הוא מעגל כאב. מעגל ששומר, מאחר שרוב הסיכויים הם שהדברים היחידים שהושמעו לאותם אנשים סביב הרווקות, שהיא מילה אחרת ללבדיות, היו דברים ביקורתיים, שיפוטיים וכנראה מעליבים ודורכים על יבלות.
לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא קונה את תדמית הרווקוּת ההוללת, את העולם בו "הכל סבבה" והחיוכים נשפכים מול כל הסלפי המצולם ומתויג בפייסבוק, אחרי ערב גבינות ויין, שיעור תורה או ערב שירה.
בסופו של יום, כולנו חוזרים למיטה ריקה וקרה או מתעוררים למיטה כזו, עם גוש שמופיע לסירוגין בגרון ומקשה על הנשימה, גם אם זה לרגע קטן.
*
על בעיית הרווקות אתם מדברים כל הזמן, נכון? הנה הבעיה כמו שאני רואה אותה - הבחורה קיבלה תפקיד חדש. היא כבר לא אמורה להיות "רק" החברה, השותפה הרומנטית, אשת החיק או זו שמעלה חיוך על פניו של הבחור איתו היא נמצאת, היא אמורה גם לטפל בו, במידה מסוימת, לשקף את ההתנהגויות המתגוננות, לקלף בעדינות את הפחדים, לחבק את הפצעים.
כשרחל שפירא שרה "לא אשאל אותך מדוע / לא אחריד את בדידותך / זהירה כמו מהססת / באותות חיבה וחסד אדבר איתך..." היא לא מדברת על זוגיות הדדית. היא מבקשת מאהובה שיאפשר לעצמו לשרוט אותה בקוציו, כי אף אחד עד כה לא הגיע אליו ועזר לו לפשוט לרגע את שריון הקשקשים הזה ולהתבונן בו מקרוב ובכנות.
כמובן, קיימים גם בחורים שמתפקדים על אותו התקן והופכים למטפלי בנות זוגן.
יש מחיר לכנות, יש תוצאות ללומר למישהו אהוב את האמת שאנחנו רואים בו, הוא עלול לכעוס ולצעוק, להתרחק לתקופה, להאשים.
אבל בדור כזה, בו הרווקות מתמשכת ונראית ללא מעט אנשים כמסע מפרך שלעולם לא יסתיים, אין חסד או מחווה של חברוּת אמיתית, שהם יותר מלהיות כנים ועדינים, גם אם חלק מהתוצאה תכאיב לנו.
יש צורך להשקיע מחשבה בבחירת המילים, בתזמון בו הן תאמרנה ובעיקר בפרידה מהשיפוטיות שכולנו מביטים דרכה, אבל אין לאף אחד את הלגיטימציה לשתוק מול היקרים לו.
אני משוכנעת, שגם אם התגובה מצידנו תהיה קשה, הדברים ישמעו, אם השיח התמידי יהיה שיח של כנות וחוסר שיפוטיות.
תעשו טוב לאנשים האהובים שלכם,
אתם לא צריכים לטפל בהם, אבל אם תחסכו מהזוגיות הבאה שלהם את הצורך להיות זוגיות מטפלת, ע"י אמירה שתעודד אותם ללכת לטיפול, או להבין טוב יותר מה הם צריכים לברר או לפתור בטיפול שהם כבר הולכים אליו, עשיתם את שלכם.
תזכרו שכולנו פשוט אנשים רגילים וטובים, אבל שרובנו אפופי פחד ועטופי הגנות.
תנו לנו חיבוק שיעזור לנו להתקלף.
*
הראיתי לכמה מהקרובים אליי את המילים הללו טרם פירסומם. שמעתי מהם כמה חשוב בעיניהם להשמיע את הדברים, אבל לצד זאת, כמה הבקשה שלי קשה ליישום ואולי בלתי אפשרית, כמה דיוק, כנות ואומץ יש בבקשה הזו.
אני יודעת שהם צודקים, אבל אני דוגלת באמירה "מה שקשה - עושים. מה שבלתי אפשר - לוקח קצת זמן". ודברים בלתי אפשריים חשובים כל כך, שווים, בעיניי, את המאמץ.