אני תוהה אם יש רווק או רווקה בעולם שלא חוו אכזבה, או שלא נשבר להם הלב ברגע שחיפשו זוגיות. יש גם כאלו שבעקבות לב השבור חיפשו זוגיות חדשה, וכך גם אני.
אחרי 3 שנים של אי וודאות הבנתי שאני צריכה להמשיך הלאה, ולעשות כמיטב יכולתי כדי להירפא מהלב השבור. כדי לתקן לב שבור צריך להתחיל מחדש, במקום שבו הלב נשבר. צריך לאחות את הפצע, לחבר את הקרעים, ולאחד מחדש את חדרי הלב, שנה אני כבר שם.
בתקופה האחרונה היו לי הצלחות, אפילו יצאתי עם בחור כמעט חודש, למרות שהיו לי ספקות בהתחלה שאצליח להירפא. אבל גם כשניסיתי להתחיל מחדש הזיכרונות מהעבר חזרו כבומרנג.
ישבנו לנו בבית קפה במרכז תל-אביב. ראש חודש סיון, התחלה של פריחה חדשה וריח של לבלוב באוויר. ביקשתי שיחכה לי כמה דקות כי אאחר מעט, והינה הוא הגיע, וחיכה לי ליד בית הקפה. ברושם הראשוני הוא דווקא מצא חן בעיני, הרגשתי שמתחיל כאן משהו חדש.
התחלנו לשוחח, היה לנו הרבה מן המשותף. התחלתי לצחקק לפעמים מבדיחה עוקצנית שפלט, ולא הייתה שתיקה לרגע אחד, והוא לא נראה לי רע אפילו לדקה. דווקא חמוד, ולא בזכות עיניו הירוקות שבצבצו מעבר למשקפיו, הכול היה נהדר, עד שבסוף שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא שיתרחש.
הגענו לשיחה מעניינת על יהדות, ועל הפתיחות שבה, על כתבים מיוחדים של פילוסופיה. עד שהוא פלט את המשפט, וידעתי ששוב הלב השבור שלי ייקרע. הוא התחיל להזכיר חברים שלו שהגיעו לישיבת ההסדר בה למד. חברים מישיבת הסדר אחרת, שדיברו על הפתיחות ביהדות, שאפילו התארחו אצלם בשבת, ועל דרכה של האמת באמונה, וכיצד היא מתבטאת, מהי הדרך הנכונה. אז פתאום התחלתי שוב להיזכר בבחור הקודם, הוא התחיל לדבר על הישיבה שהבחור הקודם למד בה, ובלי ששמנו לב התחלנו לדבר על מישהו כשכזכור המטרה הייתה לשכוח אותו.
איפה נפלתי? הבחור שם לב שאני נבוכה והתחיל לשאול אם אני מכירה מישהו משם, ואני הנהנתי בשקט ולא אמרתי מילה. הוא הבין והפסיק לחקור. שוב המשכנו לדבר, אבל הרגשתי שזה כבר לא משנה, כבר הייתי בעולם אחר, חזרתי לילדה שהתאהבה והלב שלה התרסק לחתיכות, לא היה לי כבר אכפת, באותו הזמן כל-כך כאב לי הלב אבל לא ידעתי עד כמה ייכאב.
הוא הלך, ואני נשארתי להרהר. הוא קבע שניפגש שוב, למרות ששוב חזרו הספקות והמחשבות משום מה הרגשתי, שזה לא זה, אבל חברות שלי עודדו אותי: "אלה את חייבת לשכוח מאייל הזה ששבר לך את הלב בכיתה יב". אני משום מה הרגשתי רע, איזה מן בחורה יושבת בדייט וחושבת על בחור אחד בשם אייל ששבר לה את הלב לפני יותר מ-3 שנים, אבל שוב חזר לחיים בדייט עצמו, והיווה סוג של גורם מכריע למה שייקרה בהמשך? אבל אין לו מושג מכלום, אולי הוא המשיך הלאה. מי יודע?
עבר חג השבועות והחלטתי לתת לבחור עוד צ'אנס. אף בחור בעולם שיישבור את ליבי לא יעז להפריע לי בחיי. קבענו להיפגש לפגישה שנייה, למרות שהרגשתי בתוך תוכי שבא לי לברוח ולא להגיע, לא יודעת מדוע. הרי בפעם שעברה התחלנו להתווכח גם על נושאים שלא האמנתי שיהיו רלוונטים כלפיו: "מה היחס שלך לנשות הכותל?”. רציתי לומר לו, "מה זה כבר משנה?”. "אני לא רוצה שזה יהווה מכשול במערכת היחסים”, אמר לי.
התחלתי להתרגז וכבר בדרך הכנתי את עצמי שכנראה זה לא ילך. ישבנו שוב בבית קפה, הפעם בעיר שבה אני מתגוררת, כי הוא לא רצה שאתאמץ בשבילו ואסע עד תל-אביב. הכול התנהל על ימי מנוחות, אבל בתוך תוכי כבר ידעתי את התשובה. סירבתי להאמין שבחור בשם אייל יהרוס לי את הדייט הזה כי התאהבתי בו בגיל 18, רציתי להמשיך בחיים חדשים.
הדייט נגמר בתחושה קשה, ואז כבר הבנתי אחרי שהוא הודיע "שצריך לדבר". הבנתי בתוך תוכי שאני רוצה להיפרד, והוא רוצה להיפרד. זאת הייתה החלטה של שנינו, וזהו נפרדנו, אני לא יודעת מדוע? הרגשתי נפלא, שאני עושה את הדבר הנכון.
כמה שעות אחר כך כבר ידעתי שאין מה לדאוג ושאמצא מישהו אחר שלא יגרום לי לחשוב על אייל או על אהוד שנפרד ממני כרגע, מישהו הרבה יותר טוב משניהם. ואז זה קרה. אף אחד לא הכין אותי לאירוע הבא שיתרחש, אייל התארס.
אחד מחברי הודיע לי שאייל התארס בדיוק בזמן שאני ואהוד החלטנו להיפרד. הבחור ששבר את ליבי עומד להתחיל בחיים חדשים, בדיוק כשנפרדתי מאהוד כדי לשכוח ממנו. זה לא משנה מה הלב שלי בחר: הוא מתחתן. נער צעיר בן 21 עם בחורה אחרת שהיא לא אני.
כמו שאומרים "אתה מתאהב, בדיוק שאני מנסה להוציא אותך מהלב". ניסיתי לשכנע את עצמי, שלא אכפת לי ושעברו שנים רבות, אבל פתאום הכול התהפך, הנערה הבטוחה והמאושרת עם העיניים המלאות אור, מצאה את עצמה בוכה מול קירות ובריח. לא האמנתי, לא הצלחתי להאמין שהוא כבר מצא לו את ''האחת'' בדיוק כשחשבתי שהוצאתי אותו מהלב, והכול חזר, שום דבר לא השתנה.
אני יודעת, מה אפשר לומר עליי? שאני נערה אנוכית ושמגיע לבן אדם להיות מאושר, לא אמרתי שלא, אבל מה אני אעשה עם הלב השבור? איך אני אצליח להתגבר על זה? אני לא מנסה לזרוק אצבע מאשימה על אף אחד, מגיע לו להיות מאושר, ומה שהיה שייך לעבר. אבל מה איתי? לא הגיע הזמן שאעבור הלאה ואהיה גם מאושרת?
עד שהפצעים יגלידו ואמצא לי "אייל הרבה יותר מוצלח" אנסה להחלים ואמשיך לחפש. אשמח בשמחתו של אייל עם לב פחות שבור ויותר נקי מאי פעם.