בימי הספירה אלו אנו האימהות והנשים מנסות יחדיו להזכיר ולהנכיח את אלה שהעדר השבתם אל הבית הקולקטיבי שלנו מדינת ישראל, כואב יום יום גם בליבנו ולא רק בלב משפחותיהם.
אנו סופרות אתכן משפחות שאול גולדין ומנגיסטו, את ספירת העומר ואת הימים הקשים שאתם ובני משפחותיכם עוברים עמכם.
חובת השבתם של הבנים שנפלו בקרב, ושל מי שנמצא בשבי וזעקתם הכואבת של המשפחות להשיבם מוטלת על כתפי מדינת ישראל והינו באחריות כולנו. אי אפשר שלא להתחבר בסוגיה זו אל יעקב אבינו שמאן להתנחם על יוסף וסירב לקבל עליו תנחומים על אף שראה את כותנתו מגואלת בדם!.
ברור לנו וגם לחז"ל כי יעקב מסרב להתנחם כי לא איבד את התקווה שעוד יוסף חי. כמו יעקב, גם משפחות הנעדרים אינן מוצאות שקט לנפשם ונחמה לליבם, ואולי אף תקווה שיקירם עשוי להימצא בחיים.
המחויבות והאחריות ההורית אינה מסתיימת לעולם והניסיון בו עומדות המשפחות יום יום קשה מנשוא.
מי לנו יותר מרחל אמנו האם הקולקטיבית שלנו, הממאנת להינחם על בניה היוצאים לגלות כדברי הנביא: כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. .. (ירמיה לא, טו)
רחל ממאנת להינחם, אינה מונעת קולה מבכי ותובעת מהקב"ה הבטחה לשיבתם של הבנים אל אדמתם. המנון מדינתנו הוא "התקווה", כל מהותו של עם ישראל לדורותיו הוא זיכרון ותיקווה. אלמלא סירבנו להתנחם והסכמנו לשכוח לא היינו שבים ומקימים את מדינת ישראל ולא היינו זוכים לציין בימים אלה 70 שנים לקיומה.
יהיו ימים אלה בהם אנו סופרים אל היעד הגדול של קבלת התורה גם ימי ספירת שיבתם של בנינו לאדמתם ויתקיים במשפחות גולדין ושאול ומגיסטו: "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז–יז).
הכותבת היא רבנית ואשת חינוך.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
הרבנית יפה גיסרצילום: באדיבות המצולמת