פעמיים ראיינתי את לאה גולדין. הפעם הראשונה היתה בערב ראש השנה תשע"ה, שבועות ספורים לאחר שהדר נהרג. הפעם השניה היתה בדיוק שלוש שנים לאחר מכן, בערב ראש השנה הנוכחית תשע"ח.
בפעם הראשונה סיפרה לי לאה על הדר, ילד פלא, חכם, רגיש, מוכשר, מפקד נערץ, בן אהוב וחבר יקר, איש צעיר שבחייו הקצרים הספיק לעשות הרבה כל כך ולהשפיע על רבים.
בפעם השניה שנפגשנו, דיברה לאה על תחושות האכזבה מההנהגה, לצד האהבה נוסכת הכח שהיא מקבלת מעם ישראל. היא דיברה על ציונות ואהבת מולדת ואידיאלים ואני שאלתי את עצמי, וגם אותה, איך היא עוד לא איבדה את זה? איך עדיין, למרות שהעומדים בהנהגת המדינה מתנהלים בציניות מול משפחות החטופים, היא לא איבדה את הדרך? לא איבדה את האמונה בדבק הזה שמחבר בין כולנו?
"אין לי ארץ אחרת", ענתה לי לאה. "על הערכים האלה גדלתי". ורק אחרי שתם הריאיון וישבנו לדבר, שתי נשים, שתי אימהות, היא סיפרה על המאבק הסיזיפי, השוחק, על כך שבעצם מאז נהרג ונחטף בנה, לא ניתנה לה הזכות הבסיסית להתאבל על מותו, לא ניתנה לה אפילו הזכות לשבת ליד קיברו. והיא נאבקת, נאבקת כלביאה, להביא את הבן שלה לקבר ישראל. העם איתה, היא יודעת, אבל בסוף בסוף, זה רק הם שם, היא והאיש שלה שמחה ושלושת ילדיהם, נאבקים בשארית כוחותיהם להשיב את הבן והאח האהוב הביתה.
זה רק הם שם, כמעט לבדם, צועקים בגרון ניחר שהם מתנגדים לעיסקה שבה יוחזרו מחבלים תמורת הבנים, שיש דרך להפוך שבויים ישראלים מנכס של החמאס לנטל. רק הם לבדם מנהלים יומן פגישות צפוף עם אנשים טובים מכל העולם במטרה להעלות את השבת בנם למודעות מעצבי המדיניות בארץ ובעולם ולהשיבו לקבר ישראל.
הפגישה ההיא טלטלה אותי. יצאתי מפתח בית משפחת גולדין ושאלתי את עצמי איך יכולתי לישון בשקט בכל הלילות הללו מאז נחטפו הדר ואורון? איך יכולתי לנהל את חיי ולהשאיר את משפחות החטופים להיאבק לבדן? הרי לא משפחת גולדין שלחה את הדר להילחם בשבילה בעזה. מדינת ישראל, אנחנו, שלחנו אותו ואת חבריו להילחם, כדי שנוכל לחיות כאן, בארץ הזאת, חיי שלווה. אז איך זה שאנחנו נותנים להם להיאבק לבדם להשיב את בנם?
המלחמה להשיב את הדר ואורון היא המלחמה של כולנו, של כל מי ששלח אותם להילחם ונהנה מהשקט היחסי שנוצר בעקבות הקרבות שבהם לחמו. הערבות ההדדית אינה יכולה להסתכם בחיבוק למשפחות. היום זה המאבק שלהם. במלחמה הבאה, זה חלילה יכול להיות המאבק של כל אחד מאיתנו. אל לנו להשאיר אותם לבד. רק ביחד ננצח!
הכותבת היא עיתונאית וחברת מערכת במגזין "נשים", פסיכותרפיסטית ומאמנת
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
חגית ששרצילום: באדיבות המצולמת