סופרים לשובם.
שוב פסח, עוד שנה חולפת מעלינו ואנו כבר סופרים את הימים לקראת בואו של החג האחרון בשנה, שבועות. החג הבא שאחריו הוא ראש השנה, איך גלגל השנה ממהר ומתגלגל?
יום ראשון לעומר, יום שני, וככל שהימים חולפים הולכת הספירה ונהית מורכבת. היום ארבעה ועשרים היום שהם שלושה שבועות ושלושה ימים לעומר.
בכל שנה אני תוהה לעצמי למה??? למה להפוך את הספירה למורכבת? למה להוסיף הפירוט של כמה שבועות וכמה ימים? הדבר דורש לחשב חישובים.
ומה שמוזר לי ביותר הוא שבתוך הימים האלה, שיש בהם כל-כך הרבה שמחה, נכנסים ימי אבל על תלמידי רבי עקיבא. איך מערבבים את השמחה עם העצב? איך נותנים לכל אלה מקום? אני חושבת על כל אלה ועולים בי התמונות של הבנים שלנו, אורון שאול הדר גולדין ואברה מנגיסטו.
פתאום אני כאילו מבינה את הספירה.
היום היום הראשון לחיסרון הבנים, היום שנה וחודש שהם יום הולדת אחד, שתי חתונות ארבעה טיולים, שלוש לידות וגעגוע אדיר... וככה חולפים הימים ובכל יום הופכת הספירה ומסתעפת, ובתוך ימי הספירה נכנסים גם ימים שמחים, היום ארבעה חודשים להולדת התינוק שהם שמחה גדולה בתוך ספירה קשה וכואבת
סבא שלי, הרב מאיר יהודה גץ דיבר רבות על הערבוב של הכאב עם השמחה, "עין במר בוכה ולב שמח" יש שמחה עצומה, הודיה אדירה ויחד עם זאת, כאב גדול.
וכמו המגיפה בתלמידי רבי עקיבא גם כאן מחכים שהמגיפה תגמר, שהבינה תשוב, שהחכמה תתהדר, שהאור יתגלה עד שוב הבנים והגעגוע, הגעגוע לא חדל והתודעה הציבורית מתערערת כי הזיכרון הלאומי מתבקש להכיל עוד ועוד קורבנות ואולי... אולי בימים האלה, ימי ספירת העומר, ימים שאני מתבקשים להרבות באהבה, אולי זה הזמן לעצור ולהרבות בזיכרון.
זכרון של אלה שעוד לא שבו. משם
הכותבת היא סטנדאפיסטית ושחקנית
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
צופיה לקסצילום: נווה בן שמואל