נגיף הקורונה תפס את המשוררת בַּכֹּל סרלואי (37) חודשים אחדים לאחר צאת ספרה השלישי "מפחדך בשרי". כמו כל עם ישראל, נאלצה גם היא לקחת פסק זמן משלל עיסוקיה ולהסתגר בביתה. לכאורה, התפנה לה זמן לכתוב, אבל למרות הזמן שהתפנה, המוזות שתקו. "לא כתבתי שירים בזמן הזה", אומרת סרלואי. "זה כמו לשאול אישה בהריון אם היא פורייה. משהו בי מתהווה במתינות ואני בטוחה שבהמשך זה יבשיל לכדי שירה".
את התקופה הזאת היא בוחרת לראות כשיעור פרטי בהכרת הטוב. "אני אחת מאותם בני מזל שטוב להם בבית בחברת המשפחה המצומצמת. אני מודה על היותי בריאה, על ששלושת הסבים והסבתות וההורים שלי בריאים ועל החיים בתקופה של שפע עצום במזון, באינפורמציה ובטכנולוגיה שמאפשרת מפגשים באמצעות הטלפונים החכמים ודרך הזום. זו בעיני מתנה עצומה. הקדוש-ברוך הוא נתן לנו מכה, אבל ריפד אותנו היטב מכל הכיוונים".
לפני שמונה שנים התגרשה ומאז המשפחה גרעינית שלה כוללת אותה ואת בתה בת ה-11. "אני גרה בבית קטן ואהוב בכוכב השחר עם הבת שלי, אורה-מעיין, ונהנית מזמן איכות איתה. מכיוון שאני מורה והחופשים שלי חופפים לחופשות שלה, אנחנו רגילות להיות יחד. החידוש הוא שבתקופה הזו אסור לצאת ויש לנו געגועים למשפחה הרחבה".
את חשה בתקופה הזו בודדה יותר מתמיד?
"התשובה היא כן. תחושת בדידות מלווה אותי כל הזמן מטבע הדברים. ביום יום השגרה היא סוג של הסחת דעת. אני חייבת לקום בבוקר ולצאת לעבודה ואין לי זמן להרגיש את עצמי. התקופה הזו לא פשוטה בשבילי".
הידיעה שכולם באותו מצב מקלה?
"היא מסבה לי הרבה צער. כואב לי שיש כל כך הרבה בדידות בעולם. זו אחת המחלות הכי קשות של הדור הזה. אני טיפוס חברותי ויש לי ביישוב המון חברים וחברות ומאז שהתגרשתי ועד לימי הקורונה האלה, שבהם לא היתה ברירה - לא אכלתי סעודת שבת אחת לבד. ובכל זאת אני מרגישה את הבדידות בלי קשר לקורונה. כל אדם זקוק לנפש קרובה שיוכל לדבר עמה, לשמוח ולבכות בחברתה. העולם הדתי משפחתי מטבעו והלבד מאוד קשה. לפעמים עולה בי גל של פחד וייאוש, אבל אז אני נושמת עמוק ונזכרת שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם".
בכל סרלואיצילום: אלומה משולמי
מעשה נדיבות מופלגת
בכל סרלואי (לשמה המיוחד עוד נגיע בהמשך) פרצה לתודעת חובבי השירה עם פרסום ספרה הראשון 'בית בחיק הלילה' בשנת 2013, בהיותה בת שלושים. שלוש שנים לאחר מכן התפרסם ספרה השני 'סכין שלופה האור'. שניהם זכו לשבחי הביקורת ואהבת הקהל.
מלבד היותה משוררת ואימא, היא מלמדת ספרות בבית הספר 'אור תורה' לבנות בירושלים, מעבירה קורס כתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית, בעלת טור ביקורת שירה בשם 'אומרת שירה' במוסף שבת של 'מקור ראשון', עורכת ספרי שירה ומנחה עם המשורר אליעז כהן את כיתת השירה 'מזמור' של כתב העת 'משיב הרוח'. "אני עושה דברים שאני אוהבת ומודה לה' על המתנה שנתן לי", אומרת סרלואי. "מבחינתי הצלחה אינה רק מכירות אלא העובדה שהשירים גורמים לקוראים להתקרב לעצמם, בדיוק כפי שאני חשה כשאני קוראת שירים של משוררים אחרים".
על שירתה זכתה בפרסים שונים: פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם, פרס דוליצקי לשירה מטעם האוניברסיטה העברית ופרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול. את ספרה השלישי, 'מפחדך בשרי', כתבה תוך ימים ספורים, כמעט בנשימה אחת. "אבי חלה בלוקמיה לפני שלוש שנים, עבר השתלת מח עצם וכל עולמי התהפך עלי", היא מספרת על תהליך היצירה. "ביליתי ימים שלמים במחלקה האונקולוגית בבתי החולים ופתאום כל מה שהעסיק אותי קודם לכן כבר לא היה רלוונטי. הייתי מרוכזת מטרה: לעזור לאבא שלי במה שאפשר.
"בדרך כלל לוקח לי כמה שנים לכתוב ספר, אבל הספר הזה נכתב במשך כמה לילות. מרגע הכתיבה ועד צאתו לאור חלפו תשעה חודשים בלבד. בשונה מספריי הקודמים, הוא מתרכז בנושא אחד ומתאר תקופה אחת: תקופת המחלה וההחלמה של אבא שלי. זה ספר קונספטואלי, מעין קפסולת זמן מאוד מרוכזת".
הספר מאוד אישי. לא חששת שהוא חושפני מידי?
"לאחר שסיימתי לכתוב שלחתי את הספר לאבא שלי ואמרתי לו שאהיה מוכנה להשמיט מילה, שיר ואף לגנוז את כל הספר, אם הוא ייפגע בו או יעורר אי נוחות מכל סוג. שום דבר לא שווה לי אם מישהו נפגע ממה שכתבתי. אבי קרא ואישר וזה בעיני מעשה של גדלות נפש".
על הספר החדש היא מקבלת תגובות רבות. אחת מהן ריגשה אותה במיוחד. "כתב לי קורא שהספר היה עבורו מעין סידור תפילה. יש בי פליאה עצומה שמישהו קורא דברים שכתבתי. זה מעשה של נדיבות מופלגת. נראה לי שלאחר הוצאת הספר הנוכחי יבואו כמה שנות שתיקה וזה בהחלט לגיטימי".
המוות נוכח מאוד בספר. הנושא מעסיק אותך?
"המוות מאוד מעסיק אותי, כי הוא יבוא במוקדם או במאוחר על כולנו. מגיל צעיר אני מודעת לכך שהחיים קצרים ולכן חשוב לי לחיות אותם במלואם".
בשל המצב, נראה ששבוע הספר יחול במתכונת שונה מן הרגיל. איך את מתכוונת לציין אותו?
"מבחינתי, שבוע הספר מתקיים כל השנה. אני תולעת ספרים וקוראת כל מה שאני מצליחה לשים עליו את היד, חוץ מספרות בלשית. את הביוגרפיה של וירג'יניה וולף קראתי מספר פעמים ואת ספרי השירה של זלדה, אצ"ג, אלתרמן, רביקוביץ' וגולדברג. מבין המשוררים המתורגמים אהובים עלי המשוררים צ'סלוב מילוש ואווה קילפי".
בכל סרלואיצילום: אלומה משולמי
מבורכת בזכות השם
היא נולדה בירושלים להורים יוצאי הולנד ומדברת מעט הולנדית. "יש לי אופי הולנדי", היא מפתיעה. "זה אופי מאוד חזק שלא עושה עניין ממשברים ומתמודד איתם". שמה הייחודי ניתן לה על שם הפסוק מספר בראשית "וה' ברך את אברהם בכל". המילה "בכל" מסמלת שפע והמדרש מספר שהיתה לאברהם אבינו בת בשם בכל.
איך זה להסתובב בעולם עם שם ייחודי כל כך?
"אני מרגישה מאוד מבורכת בזכות שמי. כמעט כל אדם שפוגש אותי לראשונה שואל אותי לפשרו ואז אני ישר מדברת אתו דברי תורה. זה היתרון הגדול של השם שלי", היא אומרת בחיוך. "אני מנסה למצוא בתוכי את האישה הנסתרת הזו שאיני יודעת אם היתה קיימת. היא מעניינת אותי".
היא גדלה בקרית משה בבית חרד"לי ובגיל שנתיים וחצי הוריה התגרשו, דבר שהיה חריג באותם ימים. "כשהתגרשו, אימא שלי היתה בת 24 ואבי היה בן 25. אחי הקטן היה בן שנה וחצי. התבגרתי מוקדם מאוד והפסקתי להיות ילדה קטנה. הרגשתי שונה בגלל הגירושים, למרות שההורים נתנו לנו ילדות טובה. הגירושים חידדו את הרגישות לדעות מגוונות ולאנשים במצוקה. בלי סדק קשה לעשות אומנות ולכן הפירוק והאובדן הם נושאים חוזרים בשירה שלי".
סרלואי גדלה אצל אמה, הוריה נישאו מחדש, והיא ראתה את אביה באופן קבוע. היא למדה בבית הספר נעם בקרית משה והיתה חברה בתנועת הנוער 'אריאל' עד שעזבה. "לא האמנתי לתפיסת העולם הפשטנית שניסו למכור לי שם", היא מנמקת.
מה הפריע לך?
"התפיסה של העולם בשחור לבן, בלי אפשרות ביניים. כבר כילדה היה לי ברור שלחלק את העולם לשחור לבן זה שקר. להגיד שכל מי שחילוני ושמאלני טועה טעות מוחלטת והאמת נמצאת רק אצלנו הדתיים- זה שקר. עבודת ה׳ היא דבר רחב, הקדוש ברוך הוא נושא עולם כה גדול מגוון ואין סופי. התפיסות הללו לא התאימו לי". בתיכון למדה באולפנת חורב בירושלים ועשתה שנת שירות לאומי באולפנת דולב בפנימייה לבנות בסיכון. לאחר מכן למדה במכללה בבית וגן תנ"ך וספרות. בעקבות נישואיה עברה לגור ביישוב כוכב השחר, ילדה בת וכעבור חמש וחצי שנים התגרשה.
הגירושים היו עבורך משבר גדול?
"זה היה משבר ענק. גירושים זה אסון ושיברון לב מכל היבט שהוא. היתה לי תחושת כישלון אישי גדולה, אבל אני מאמינה שמהמקומות הכי שבורים אפשר לצמוח מחדש. התייחסתי לגירושים לא כאל סוף אלא כהתחלה חדשה".
איך החברה הדתית מקבלת נשים גרושות? האם היא מספיק דואגת להן?
"העולם הדתי השתנה לטובה בהקשר הזה והפך למאוד סבלני. יש הבנה לכך שגירושים קורים וישנה רגישות רבה יותר בהשוואה לעבר. היה לי ברור שזה הדבר נכון לעשות, אבל צריך לקחת בחשבון שבאופן כללי איני חיה את חיי לפי 'מה יגידו'".
דיברת על הבדידות. האם לדעתך החברה הדתית היתה יכולה להתאמץ יותר לשדך לאנשים לא נשואים?
"יש לי עין טובה כלפי אנשים שעסוקים במשפחותיהם וקשה להם עסוק בנושא ותודה גדולה למי שעושה זאת. אין לי ביקורת. אני קוראת לאנשים לשים לב לרווקים, גרושים ואלמנים. תזמינו אותם לסעודות שבת. תתקשרו אליהם. לפעמים שיחת טלפון יכולה להציל חיים. שימו ללב לאישה הגרושה שעומדת בבית הכנסת ואין מי שירקוד עם הבן שלה, או מי שיעשה בשבילה 'מי שברך' לחולה".
בכל סרלואיצילום: אלומה משולמי
כשסרלואי מדברת על שירה, עיניה נוצצות. ניכר שהנושא קרוב לליבה ויש לה תובנות משמעותיות לגבי חשיבות הנחלת השירה לדור הצעיר.
מה מקורות ההשראה שלך לכתיבת שירים?
"שירים נכתבים מאותו מקום שבאים ילדים. זה נס. אני מרגישה משהו חזק מבפנים. זה סוג של סוד. פעם הייתי מאוד קשוחה עם עצמי ונהגתי לשבת מידי יום ולכתוב, אבל ראיתי שאי אפשר להתייחס לנפש כאל משהו שצריך לתת תפוקה. הכתיבה מאוד יקרה לי ולכן אני כותבת רק כשאין לי ברירה ואז השירה מתפרצת ואני יושבת וכותבת".
למה לדעתך אין כיום מספיק משוררות דתיות?
"יש כיום המון נשים שכותבות שירה, אבל מעטות מצליחות לבלוט. אנחנו חיות עדיין בעולם שבו הקול שלנו לא מובן מאליו, מחונכות להתבטל בפני תלמידי חכמים או אפילו גבר שלמד בישיבה ולהשתיק את קולנו כי 'קול באישה ערווה'. מי שיש לה קול פנימי, אסור לה להחניק אותו. יש משהו מאוד סיסטמתי וברור בציונות הדתית ויש פחות חופש. כשאישה זקוקה לחופש על מנת ליצור ויוצאת החוצה, היא מרגישה לפעמים שעליה לוותר על משהו בעולם הדתי. שירה זה לחצוב בנפש ואם נפשך מווסתת על ידי קולות משפחתיים, או חברתיים ודתיים זו בעיה".
ומה על נשים שאינן דתיות בהכרח שרוצות לעסוק ביצירה?
"פלורנס נייטינגייל (-חלוצת מקצוע הסיעוד המודרני וסופרת אנגלייה- ל.מ) אמרה: 'לנשים אין אפילו חצי שעה אחת בשביל עצמן'. מקובל שגבר צריך את הזמן שלו ואשתו מאפשרת לו, אבל אישה נדרשת להניק תינוק ולטפל בילד חולה. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות ליד מיטת בתי הקודחת מחום וכותבת. ברגע שהזדקקה לי הייתי זמינה. אימהות שיושבות ולומדות או כותבות - זה הירואי בעיני".
עם אלו קשיים את מתמודדת כמשוררת?
"להיות משוררת זה לא מחלה, להיות אישה זה לא מחלה", היא עונה בחיוך. "אני משתדלת לא לחשוב הרבה על כך שאני משוררת, אלא מתמקדת במה שעלי לעשות עכשיו. אם עלי לבשל- אבשל, ואם עלי לכתוב- אכתוב. יש בי הבנה שבכל רגע יש רק דבר אחד שאני יכולה וצריכה לעשות. בשנים האחרונות הקדשתי הרבה יותר זמן לבישול, לסירוק כינים ולהכנת שיעורי בית מאשר למחשבות על שירה. זה דווקא עושה טוב לאומנות, לא להיות מידי מרוכזת בעצמי".
בשיריה, הא-לוקים נוכח וכך גם האמונה שלה. לדבריה, נוכחות ה' ביצירתה היא פועל יוצא של נוכחותו בכל פעולה משגרת יומה. "יש בעולם אלוקים. איזה פלא זה! ועצם המחשבה על כך מסעירה ומרגשת", היא משתפת. "הכתיבה היא חלק מעבודת ה' שלי וכשם ששטיפת כלים וכביסה הם חלק מעבודת ה', כך גם בנוגע לכתיבת שירה שהיא חלק מחובתי בעולמי. בשעת גירושים אנשים חווים לרוב סוג של ירידה דתית ואני התפללתי לה' שאתחזק מזה. יש לי אמון בו שהוא טוב ורצונו שיהיה לי טוב, גם אם עלי לעבור דרך הכאב, הצער והאכזבה כדי להגיע לשם".
בחנויות הספרים ניתן למצוא כיום מדף צר בלבד המוקדש לספרי שירה. למה זה כך?
"היום כולם כותבים שירה, אבל כמעט אף אחד לא קורא שירה. שירה זו מחויבות, לא משהו אקראי. זו מלאכה שצריך ללמוד אותה. לצערי אנשים תופסים מקום בעולם הספרות לא על בסיס האיכות האומנותית, אלא על בסיס אמירה פוליטית ולכן היא מאבדת רלוונטיות אחרי זמן קצר. בסופו של דבר איננו זוכרים את ילדותם העשוקה של ויליאם שייקספיר, ביאליק ורחל אלא את יצירתם המשובחת. אדם לא צריך לתפוס מקום באומנות על בסיס הביוגרפיה שלו. משורר הוא סוג של פועל ומלאכתו חשובה ולא קורות חייו. את לאונרדו דה וינצ'י זוכרים בזכות אומנותו המופלאה ולא זוכרים שהיה בנו הבלתי חוקי של פרקליט איטלקי".
הוצאה לאור של ספרי שירה היא דבר רווחי?
"ממש לא, אבל גם ללדת ילדים זה לא רווחי וזה עדיין הדבר הכי נפלא בעולם. אם אדם מחפש כסף, שילך לעבוד בהייטק. אני עובדת כמורה לספרות ומאוד אוהבת ללמד".
אם כבר מדברים על דבר נפלא- משוררים חשופים גם לביקורת. ביקורות שליליות מחלישות אותך?
"אני מקפידה לקרוא את הביקורות בעיון ומנסה ללמוד מהן. כשיהודה ויזן מעיתון 'הארץ' קטל אותי, קראתי את המאמר שלו ברצינות ולמדתי ממנו. כל הספרים שכתבתי עליהם ביקורות ב'מקור ראשון' נמצאים בחדר השינה שלי והדבר הראשון והאחרון שאני רואה בבוקר זה אותם. אני רוצה שעיני הסופרים והמשוררים שכתבו אותם יהיו לנגדי ושאהיה שלמה, גם אחרי שנים, עם מה שכתבתי.
"כמבקרת ספרות אני חשה אחריות גדולה וניגשת לכתיבה בחרדת קודש. אני חיה בדריכות מתמדת. מצד אחד נזהרת לכתוב אמת ומהצד האחר כותבת ביקורת בצורה שתהיה מפרה ומעוררת. אני זוכרת תמיד שמאחורי כל ספר יש נשמה ואסור להתייחס אליה בקלות ראש".
בכל סרלואיצילום: אלומה משולמי
כמורה לספרות, מה דעתך על כך שבתי ספר דתיים מצמצמים את לימודי הספרות?
"אני חושבת שהם עושים נזק לחברה הישראלית ולמין האנושי. סופרים כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע השפיעו על התרבות הישראלית לא פחות מהמצאת הווייז והדיסק-און-קי. מדעים מדויקים זה דבר נהדר, אבל אסור להזניח את התרבות. צריך ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטאות. זה מאתגר את תפיסת העולם. המנהלת שלי נאבקת על לימודי הספרות. אני רואה מה זה עושה לבנות – הן מתפתחות ומעמיקות את הצד האנושי שלהן.
"לצערי בחברה הדתית הספרות אינה מקצוע נחשב. אנחנו נוטים לשכוח עד כמה הספרות משנה את העולם, פועלת עלינו והופכת את חיינו לטובים יותר. ביטול שיעורי ספרות באולפנות ובישיבות יוצר הפקרות כלפי החברה הישראלית. לפני שלושים שנה אמר אורי אורבך שהטובים לתקשורת – היום צריך להוסיף: הטובים לתרבות".
מי אשם בכך שהפקולטות למדעי הרוח כמעט ריקות?
"אנחנו חיים בעולם דינמי ומהיר, בעוד שספרות היא עסק איטי. סופר יכול לשבת יום שלם ולכתוב משפט אחד בלבד. אשתו של תומאס מאן סיפרה שאם היה כותב שלושה משפטים, היה זה יום פורה עבורו. היום אם לא עשית אקזיט עד גיל שלושים, אז מה עשית? אין אקזיטים בספרות ובאומנות! זו עבודת פרך, אבל האומנות משנה חיים לא פחות מהייטק ומהטכנולוגיה".
איך מעודדים ומטפחים ילדים לאהוב ספרות ושירה?
"חשוב מאוד לקרוא לילדים ולדבר אתם על מה שקראו. לתת להם דוגמה אישית, שיראו את אימא ואבא קוראים, כי ילד מפנים את מה שהוא רואה בבית. עבדתי פעם בחנות ספרים ומישהי שאלה אותי על רב מכר של רם אורן ואמרתי לה שבעיני הוא גרוע. העירה לי בעלת החנות: 'את צודקת, אבל אם היא תקרא את רם אורן, יש סיכוי שתגיע מאוחר יותר לקריאת ספרים ברמה גבוהה יותר'. בדיעבד אני חושבת שהיא צדקה. קריאה היא טעם נרכש. אף אחד לא מתחיל מטולסטוי ודוסטויבסקי. מתחילים ממה שמושך ומפתה וממשיכים הלאה. בשיעוריי אני נוהגת לבקש מהתלמידות להציג ספר שקראו ואהבו. אחת הבנות הציגה את ספר הפנטזיה הרומנטית 'דמדומים'. לימים פגשתי אותה כשלמדתי תואר שני בספרות באוניברסיטת בר אילן. היא אמנם התחילה מ'דמדומים', אבל הגיעה ללימודי תואר שני. לכן, אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא לעודד לקרוא. לאו דווקא יצירות שנחשבות ספרות יפה".
השתתפו בפרויקט הספרים של כיפה - ואולי תזכו במארז ספרים במתנה