לא פעם אנחנו מסקרים טרנדים חדשים בפייסבוק, אך הטרנד הזה הוא קצת מעבר לתופעה חולפת: נשים יושבות על יד המחשב ומקלידות כיצד הוטרדו מינית, הותקפו מינית או נאנסו. הן מספרות על זה, לפעמים אנונימית באמצעות חשבון משותף, לעתים בפני עצמן. משתפות אחרים ואחרות - לא רק כדי ”לשחרר“, אלא כדי להראות לאחרות ולאחרים שמדובר בתופעה. שזה קורה כמעט לכולם.
מי שיגלוש לקבוצת ”אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור“, אחת הקבוצות הפופולאריות בקרב הגולשות והגולשים הדתיים בפייסבוק, יבהל מהיקף התופעה. מה שנדמה לעתים כעניין שבשוליים, מתגלה כמו סינדרום אחד ארוך ומתמשך, שמגיע כמעט לכל בית בישראל. הטרנד המגזרי הזה, כמו רבים וטובים, הוא תוצאה של שיח שהתפתח ברשת החברתית במהלך החודשים האחרונים, בקבוצות פמיניסטיות שונות. כל אלו הביאו להקמת הדף הציבורי ”אחת מתוך אחת“, שכבר פרסם למעלה מ-400 עדויות על הטרדות מיניות וזכה לכ-7,000 לייקים בפרק זמן קצר.
רוב העדויות בקבוצת הפמיניסטיות הדתיות בפייסבוק מתפרסמות תחת שם המשתמש: ”פדלחושית אנונימית“. אחים שתוקפים מינית לאורך שנים, בני זוג שמתעללים ובוגדים ואנשי חינוך שחוצים את הקווים ופוגעים בנפשותיהם הרכות של תלמידות ותלמידים - אלו רק חלק מהעדויות שהתפרסמו בשבועות האחרונים בקבוצה. אותן עדויות (שתופסות רק חלק מהשיח העשיר והפורה בתוך הקבוצה - י.א), מתפרסמות תחת הכותרת "אזהרת טריגר" - לטובת הגולשות והגולשים שמבקשים לדלג על הנושא, מפני שהוא קשה להם.
 |
|
(צילום: אילוסטרצתיה istockphoto)
|
למה דווקא עכשיו? אולי זה פיצוץ פרשת עמנואל רוזן שהגיעה לכותרות ועוררה שיח ציבורי על גבולות ההטרדה המינית; אולי דווקא המאמר שכתבה העיתונאית אריאנה מלמד, שתיארה בכאב אונס שחוותה בצעירותה וזכתה לשיא של שיתופים ו“באזז“ ברשתות החברתיות. ואולי זה פשוט כי הגיע הזמן: לדבר על זה, לתת לאחרות להבין שהן בסדר גמור ושמי שחוותה את זה יכולה ”לשחרר“ זאת מעל לבה, לפתוח דף חדש ולהזהיר אחרות ואחרים.
ובכל זאת, יש מי שמצאו את ה“באזז“ החדש כלא ראוי, חושפני מעט מדיי, כואב יותר מדיי - ואולי לא מתאים לעיסוק ציבורי שכזה. המשתמשת ”פדלחושית אנונימית“ הגיבה לטענות והסבירה כי האונס שחוותה בילדותה ”קרה מזמן, אבל בזמנו לא ממש הרגשתי אותו ולא התמודדתי איתו, ואף אחד לא ידע כמעט כלום. קברתי את החוויה בבוידם וחייתי חיים מלאים בעשייה, לימודים וכו, רק נמנעתי מכל דבר שהיה יכול להעלות את הזכרון, כמו קשרים עם בנים“.
היא הוסיפה ותיארה: ”לפני שלוש שנים התחלתי ללמוד באוניברסיטה וגם היה לי בפעם הראשונה חבר. מהר מאוד הטראומה צפה במלא עוצמתה לפני השטח ומצאתי את עצמי במצב רגרסיבי, של PTSD מאוד אקוטי. היו לי כל הזמן פלשבקים, סיוטים... לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון. והתחלתי לפגוע בעצמי. פניתי לטיפול... נכנסתי עמוק יותר לתוך הגהנום של הטראומה, התחלתי להזכר, לפתוח, לגעת. הבחור לא ידע איך לעמוד בזה ולמרות שהרגיש נורא רע עם עצמו עזב. ניסיתי לספר לאנשים סביבי אבל הם לא ממש קלטו את חומרת המצב. המשכתי לתפקד כרגיל, לנהוג, ללכת ללימודים ולעבודה...
 |
|
(צילום: shutterstock)
|
”הלכתי לפסיכיאטר, אני אחת שלא לוקחת אפילו אקמול. הוא שכנע אותי שאני חייבת לישון לפחות שלושה לילות. נאלצתי להפסיד לימודים, לא ידעתי מה להגיד למרצים שלי - לא רציתי להגיד שאני חולה, למה שאני אשקר? לא ידעתי מה לעשות? לכתוב מייל - סליחה בימים אלו אני מתמודדת עם אונס שקרה לפני עשר שנים? למה לעזאזל זה צריך להיות סוד?
”... בקיץ גם ההורים שלי נסעו לחופשה, ואני הייתי בתקופת בחינות קשה ולחוצה. ואז ניסיתי להתאבד. זהו זה עבר בשלום, שטיפת קיבה בלי נזק לכבד. אבל אני ממש מרגישה שבניסון ההתאבדות שלי לא אשמים התוקפים שלי אלא אשמה הלבדות. אשם הסוד. אשמה הבושה. גיליתי שאני יכולה להתמודד עם זה, אני רק לא יכולה להתמודד עם זה לבד“.
אם גם אתן נפגעתם, או אתם נפגעתם - אל תהיו לבד. למרכזי הסיוע - לחצו כאן
קו חירום לנשים - 1202
קו חירום לדתיים - 02-5328000