יש דברים שאנחנו מבינים רק במבט לאחור. בפרספקטיבה.
למשל, בתום ימי הפסח, כשפירורי מצה בכל, בתוספת אובך + גשם מטפטף = בוץ, והחופש של הילדים... בקיצור - כשלא נשאר זכר לעמל הסיזיפי שהתחיל במוצאי פורים (ולמהדרין בטו בשבט), והסתיים דקה לבדיקת חמץ.
זכר לחורבן, אולי.
ומי שלא שואל(ת) את עצמו(ה) בתום הקרבות, בינו(ה) לבין מסתורי ליבו(ה) את שאלת הכפירה "בשביל מה???" - אילו הי(ת)ה שם, לא הי(ת)ה נגאל(ת). למה? כי הוא עבד נרצע או לחילופין שייך לדת שמקדשת את הסבל. אז שיישאר בתוך האדים הרעילים של הסנט מוריץ, אם הוא נהנה מזה.
ועדיין - כל שנה בהגיע טו' באדר / בשבט (מישהי לחשה פה "חנוכה"? לא, לא שמעתי את זה.) הטרפת מתחילה מהתחלה, ולא משנה מה עשינו לפני שנה, ואלו לקחים הופקו ואלו נדרים ננדרו.
כאילו, שום פרספקטיבה רב-שנתית, שום חכמה עתיקה או ניסיון חיים. כלום. טאבולה ראסה.
משנה לשנה, בקדחת שלפני שכוללת כביסה יסודית לכל הארון, מיון לגו, קרצוף מסילות, צביעת קירות, ויצירת מחסור במושבי אסלה בהום-סנטר (אמיתי!!!) נעלמת לנו היכולת להביט על עצמנו מהצד. דברים שרואים בכב' ניסן לא רואים מאור לארבעה עשר.
אלא אם כן מישהו מספר לנו בדיחה טובה עם פאנצ'ליין, שבהתחלה נראית כמו בבואה מעוותת, אבל אחרי פרץ הצחוק הראשון (אנחנו נוטים לצחוק במצבי לחץ), אנחנו נבוכיםות לגלות את תווי פנינו - מוגזמים, מגוחכים, מכוערים - אבל מה לעשות - שלנו עד כאב.
כמו למשל הטקסט הזה שבו האקונומיקה אומרת "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שואב האבק מכריז "למען בית השם אלהינו אבק-שה טוב לך". דברים כאלה.
זה היה יכול להיות חמוד ללא הפאנץ' הבלתי נמנע: "עקרת הבית אומרת: 'השם מה רבו צרי רבים קמים עליי', הבעל (האיש או האליל הקדמון? סליחה, לא התאפקתי...) אומר: 'ברוך שלא עשני עבד', ותינוק אומר: 'כי אבי ואמי עזבוני'"...
לי הפאנץ' הזה הזכיר גירסה מודרנית של השנינות המעצבנת שמי שהגה אותה - רבע ילד הוא לא גידל: "האבק אינו חמץ, ה'בעל' אינו עבד עברי והילדים אינם קרבן פסח".
פשוט, בשנים האחרונות נהיה קצת לא פוליטיקלי-קורקט לספר את השנינות הנ"ל, בזכות גדודי הג'יהאד הפמיניסטי, שכידוע הינן חסרות חוש הומור, במיוחד כשמתבדחים על חשבון אחיותיהן.
אז מה עושים? משנים מציאות?
לא. משמרים את הסדר החברתי הנוח ומכבסים את אותה בדיחה עצובה חזור וכבס.
עקרת הבית - מה היא אומרת?
אישה מרוויחה שלושים אחוז פחות מגבר בתפקיד זהה - ולכן לרוב המשפחות שנמסות להחזיק את הראש מעל ים ההוצאות, פשוט יותר משתלם שהאישה תנהל את הבית והגבר יעבוד נוספות.
נו, ואם את כבר מנהלת את הבית - וודאי שבפסח את תהיי יעילה יותר וגם תדעי איפה כל דבר מונח, בעוד הוא יקבל פטור גורף, כי הוא עובד קשה וגם כי למי יש כח להסביר כל פעם מהתחלה מה עושים ואיך.
וכל פעם שאת מנסה ליזום / לדרוש שינוי - הנוספות ההכרחיות (באמת) שלו טופחות על פנייך. ואת מתרגלת עד כדי כך שאת חושבת שככה זה צריך להיות.
חשבתן פעם איך נוצרה תודעת העבדות במצרים שלקח אחר כך ארבעים שנה להוציא אותה מהראש של בני ישראל?
אז ככה.
השתא עבדי:
עד כאן - כורח הנסיבות (הזמניות, ובמהרה בימינו אמן).
אבל לטעון למעמד "עבד עברי" בפרצופה של שורדת כשל"פ? זה כבר לא מצחיק. זה אישי, וזה מעליב.
מי שיצר את ההקשר בין "עבד עברי" לעבודות הניקיון של טרום פסח, ידע טוב טוב על אלו נקודות ללחוץ.
כנראה שהייתה לו מרגלת בשטח אויב שבגדה בבנות המגדר - תמורת איירובוט, כנראה. הבטחה לחירות מדומה (הוא ינקה במקומך. במקומך!) ערפלה מן הסתם את שיקול דעתה, והיא חשפה את עקב האכילס של הנשים ללא הבדלי גזע ומעמד - הלא היא האשמה.
"עקרת הבית" שמעזה לבקש מה"בעל" (הסמנטיקה, הו הסמנטיקה...) "עזרה" - לא שותפות בנטל, חלילה, רק עזרה... אוי, כמה שהיא מרגישה רע.
והראיה: במקום פשוט לענות בשלווה: "עבד עברי? חה! על אמה עברייה שמעת? אני נראית לך כמו אחת?" - ורצוי בהנפת סנטר גאה כזאת - אנחנו נותנות לבדיחה העלובה על עבדים עבריים להמשיך להתגלגל, ועוד מאמינות שזו אשמתנו.
מה אשמתנו? לא משנה מה. אשמתנו, ודי.
מרגלת יקרה, איני נוטרת לך, אני מקווה מאד שאת נהנית מהאיירובוט שלך (ושהוא הספיק כבר לשאוב לך את הפנינים שקיבלת בירושה מהסבתא רבתא).
השה לעולה:
נסו לומר לאם עברייה ללא הבדלי וכו' שהיא פוגעת בילדיה. מה פוגעת. מקריבה אותם למולך האבק שאינו חמץ! למה בכל סיטואציה אחרת מי שהיה פולט את השטות הזו היה מתחייב בשרפת חמץ שבלב (שמאחורי עצם החזה)? ולמה בפסח זה עובר בשתיקה?
עזבו את העניין הפעוט הזה שהטלאים שלנו, כפרה עליהם, בלי עין הרע, חיים איתנו בבית, מקבלים מיטה לישון, אוכל, מים זורמים, כביסה נקייה, חוגים, משחקים, בגדים... אז שיעזרו בבית! הגיוני?
לא כששחררנו את האשמה מהבקבוק. הם קרבן פסח.
עלילת דם פסיכולוגית - זה מה שזה.
לנשום (אבק) לרווחה
האבק אינו חמץ. זו אולי הקביעה היחידה בבדיחה העלובה שאינה שקר/ מניפולציה.
א-ב-ל: פה מגיע האבל!
1. נודה על האמת. אחרי כל הג'יפה של החורף - צריך "ניקיון אביב". "תחזוקה שוטפת" , קוראים לזה.
אז למה לא בזמן אחר? תעשו טובה. למי יש כח (וזמן! ומספיק שנאה עצמית!) כדי לנקות פעמיים בשנה. אז אם כבר פסח - אז בראבק, והנה לנו - ניקיון האביב קיבל תוקף דתי, ומכאן - היישר למדרון החלקלק של מירוק הבית טרם בוא האובך.
2. ברוב הבתים שמאכלסים ילדים קטנים, החמץ מגיע למקומות שבחיים לא חשבתם.
אפשר, כמובן, להחליט שמה שאינו נראה לעין או מה שאף כלב שפוי לא יכניס לפיו (כמו הקשה של הלחם שמתגלה בתיקי הגן במצב צבירה שטרם קיבל הגדרה מדעית) - לא נחשב, וראו סעיף 1 לעיל. או לחילופין, להחליט שמנקים ברמה סבירה, לפי מה שמשאבי הזמן הכח והרצון (!!!) של הבית מאפשרים - ומבטלים את מה שלא הגענו אליו, ואת ניקיון האביב עושים ללא דדליינים או שלא עושים בכלל כי אלוקים לא ציווה.
אבל לא. שיגעון ה"בל ייראה ובל יימצא" גורם גם למי שבריאה בדרך כלל לפתח או-סי-די עונתי.
ומי שתעז לחשוף ברבים שהיא מנקה את המטבח ודי - תוכרז מיידית כ"חפיפניקית" ואף אחד לא יתארח אצלה בפסח (אהם... בעצם, למה לא?)
אז תחליטו. או שמציבים דרישות בלתי אפשריות להשמדת כל פירור תועה - או שמכריזים "אבק זה לא חמץ".
ומי שחושב שאפשר לחיות ככה בשם ה"היהדות מורכבת מסתירות וקשה להיות יהודי(ה)" - רבע ילד לא היה לו, ואם היה - עקרת הבית גידלה אותו בזמן שהוא היה במקום אחר.
ולכן הוא לא כשיר לקבוע.
מי שזה נשמע לה הגיוני - שתקום ותגיד: אני לא קורבן פסח.
בקול!
מה זה השקט הזה בקהל?
המשך יבוא....