לפני מספר ימים (וכהרגלי - באיחור) נתקלתי במצגת שמכילה הגדרות מצחיקות למדי של בעלי מקצוע שונים. להלן כמה ציטוטים נבחרים ומייצגים (ומצונזרים מעט לטובת הקוראים/ות):
"סוציולוג: זה אדם שכשנכנסת יפיפייה לחדר וכולם מסתכלים עליה - הוא מסתכל על כולם".
"פסיכולוג: זה אדם שאתה משלם לו המון כסף כדי שישאל שאלות שאשתך שואלת חינם".
"מבקר פנים: זה אדם שמגיע אחרי שהקרב מסתיים ודוקר בכידון את כל הפצועים".
"עורך דין: זה אדם שכותב מסמך בן 10.000 מילים וקורא לו תקציר".
וכו'.
עד שלב מסוים חייכתי ואפילו צחקתי, למרות היותי פמיניסטית נטולת חוש הומור ולמרות שמחלק מהמשפטים עולה ניחוח סקסיסטי ולמרות שבכולם עולם בעלי המקצוע מוצג כחד מגדרי. נורות אדומות קטנות נדלקו, אבל כמו שאומר המערכון הידוע - "לא חשדתי". לא הכל נכתב תמיד עם כוונות זדון - אמרתי לעצמי, בניסיון לעמעם את נורות האזהרה. אלא שאז הגיעה השקופית האחרונה של המצגת:
"אישה: זה יצור שמתווכח אתך, עונה במקומך ובסוף עוד אומר לך שתפסיק לבלבל את המח."
פה חשדתי. ופה גם נגמר לי סופית חוש ההומור. ואפילו לא בגלל הכינוי המעליב "יצור", שלו לא זכה לא הסוציולוג לא ההיסטוריון ואפילו לא הבנקאי. טוב, אולי קצת בגללו, אבל לא זה העיקר.
הביעה העיקרית שלי עם המצגת הנ"ל היא המציאות שהיא יוצרת או משקפת ללא כל ביקורת: ה"תואר" "אישה" מופיע ברשימת בעלי המקצועות - כאילו בתור תחום עיסוק. ומה מהותו של אותו "עיסוק", להבדיל מבנקאי /עו"ד / פסיכולוג - להבדיל מאותם גברים מגוונים בעלי נטיות שונות, תחומי עניין שונים, השכלה וניסיון? אישה היא... היא... היא אישה, נו, איך לומר... היא פשוט אישה, מין יצור מטריד כזה שתפקידו לשגע לך (הגבר) את החיים. במילים אחרות: "אישה" הוא שם כללי. בעוד הגברים במצגת מתוארים כבעלי "שם פרטי" - פסיכולוג או סוציולוג - ה"אישה" כאן היא חסרת שם, חסרת ייחוד, מייצגת את כל הנשים עלי אדמות כאילו ירדו מפס ייצור אחד.
התגלמות המבט הגברי. מה את עושה בחיים? אני אישה.
לא, זו לא "רק בדיחה". כי הומור משקף מציאות. ספר לי בדיחה ואומר לך מי אתה.
ואל תנסו לומר לי שכל גיבורי הבדיחות הילדותיות על "יהודי אנגלי וערבי" הם חסרי שם פרטי. בבדיחות הללו כל הדמויות הן חסרות שם פרטי, בעוד במצגת שתיארתי הגברים כולם הם בעלי שמות ורק האישה נשארת באלמוניותה.
אלו שיחקרו קצת את תופעת "האישה האלמונית" יגלו שהעדר השם הפרטי הוא תופעה רווחת בעולמנו. נדלג על פרסומות למיניהן: זה שקוף ובנאלי. בואו ניקח לדוגמא את הקולנוע. הסופרת והאמנית האמריקאית אליסון בצ'דל מציעה להעמיד כל יצירה קולנועית למבחן פשוט המורכב משלוש שאלות (המבחן נקרא על שמה "מבחן בצ'דל). תפקידן של השאלות הוא לבחון האם האישה זוכה ביצירה המדוברת ליחס ראוי כאדם - כסובייקט, או שהיוצר הפך אותה ל"תפאורה" שתפקידה לקשט את העלילה ואת המסך?
להלן השאלות:
1. האם יש בסרט לפחות שתי נשים והאם יש להן שמות?
2. האם הן מדברות זו עם זו?
3. האם הן מדברות זו עם זו על נושא שאינו גברים?
נסו ותיווכחו: רובם המוחלט של סרטי הקולנוע ה"קלאסיים" אינו עומד במבחן.
וכעת ישאל השואל - מה כל זה קשור אלינו? שתמשכנה מצגות מטופשות להתגלגל למסכיהם של גולשים משועממים, שתמשיך הוליווד לחיות בסרט - אנחנו חיים במציאות מתוקנת, והיהדות הרי ידועה בכבוד שהיא רוכשת לאישה.
נכון? לא בדיוק. והראיה לפניכם, ככתבה וכלשונה למעט הערת הסוגריים (ואם הדברים היו חריגים הייתי שותקת. או לפחות עושה מאמץ לשתוק. אלא שלצערי, קיימות עוד דוגמאות רבות.):
"מטרתה (של האישה) בעולם היא לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ד' יראי אלוקים, אנשי אמת זרע קודש, בד' דבקים, המאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. דהיינו גידול עמלי תורה המלאים ביראת שמים ובנות יראות שמים, מרגע פקיחת עיניהם בבוקר עד קריאת שמע שעל המיטה.
על כך יש למסור את הנפש כל ימיה, לצד תפילה ועסק התורה במדרגה שלה בנושאים של אמונה, והלכות נשים.
אם יש פנאי אחרי זה, יש לסייע לבעל בפרנסת הבית אם יש צורך, ואם נשאר עוד זמן נוסף, אזי יש מקום לפיתוח נטיות של תחביבים וכד' וכשרונות אישיים, בענווה וצניעות.
זה הסדר, ואין לשנותו... (ציטוט מתוך דבריו של הרב ברוך אפרתי בתשובה לשאלה שנשאל באתר "מורשת" לפני כשבועיים.)
אין בעולם אמירה יומרנית ומתנשאת מהמשפט: "מטרתה של האישה בעולם", במיוחד כשהוא נאמר ע"י גבר. מעבר למגמתיות של הדברים ולחוסר הרלוונטיות שלהם בשנת ה' אלפים תשע"ד לבריאת העולם - דבריו של הרב אפרתי עושים לאישה באשר היא בדיוק את אותו העוול שעושים לה רוב סרטי הוליווד ובדיחות חסרות רגישות: הם מוחקים אותה כאדם, כסובייקט, כאישיות. במילים אחרות: שוללים ממנה את שמה הפרטי, היא הופכת להיות פשוט "אישה" - כלי, אובייקט ותו לא. והביטוי "למסור את נפשה" הוא יותר מסמלי בהקשר הזה: הדרישה שמציב הרב אפרתי בפני האישה היא לוותר על עצמה, על שאיפותיה וחלומותיה ולהפוך למכשיר חסר תוכן עצמי, חסר ייחודיות, חסר חיות. ה"היתר" לעסוק בתחביבים "אם נשאר לה זמן" הוא לעג לרש פשוטו כמשמעו, וכל מילה נוספת מיותרת.
כאן המקום להבהיר: אינני מטיפה לא לחיי בדידות ולא להזנחת המשפחה. אבל בתוך התמהיל העדין של איש-אישה-ילדים צריך להתנהל בזהירות וברגישות, כדי שאף אחד/ת לא ת/ילך לאיבוד. והכלל הראשון להתנהלות רגישה הוא: לראות את האחר/ת: את צרכיו/ה, תכונותיו/ה, נטיות לבה/ו. או, במילים אחרות: לתת לכל אחד מבני המשפחה שם פרטי - ולא "יעוד", לא "מטרה" כללית שמתוכנתת מראש. ורק אחר כך אפשר להתחיל לבדוק בזהירות מי מוותר/ת על מה מתי ובאלו תנאים, ולהיזהר מוויתורים חד צדדיים.
ולמעשה (כמעט כתבתי "הלכה למעשה"...): אישה באשר היא זכאית למימוש שאיפותיה האישיות והרוחניות לא פחות מאשר האיש, ושניהם מחויבים במידה זהה לשלומה ושלמותה של הזוגיות שלהם ושל משפחתם.
היטיב ממני לכתוב זאת הרב יצחק עראמה, "בעל העקדה", בפירושו לספר בראשית:
"והנה בשני השמות האלה (חוה ואשה) כבר נתבאר שיש לאשה שני תכליות. האחד, מה שיורה עליו שם 'אשה', כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו (כמו האיש) תוכל להבין בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו הנביאות וכמה צדקניות... והשני, עניין ההולדה, והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם 'חוה' כאשר היא הייתה אם כל חי. והנה, תהיה האשה, כאשר לא תלד לסיבה מהסיבות, מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר: 'ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש' ונאמר 'ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות' (ישעיהו נ"ו). כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
כלומר: גם לאישה וגם לאיש ישנה "תכלית זהה" מעצם שמם - מעצם היותם בני אדם. את התכלית הזו אפשר לממש ע"י לימוד, ע"י התקדמות רוחנית, ובימינו אפשר ואף ראוי להוסיף: ע"י מימוש חלומות והגשמה עצמית. ה"תכלית" הזו מקבלת קדימות על פני "התכלית הקטן" - היריון ולידה - שנגזרת משמה הנוסף של האישה (שגם ה"תכלית" הזו - כך משתמע מהמשך דבריו של הרב עראמה - אינה "תכליתה" של האישה בלבד אלא של האיש והאישה גם יחד).
לנוכח הדברים הנפלאים והנדירים הללו מיטשטשים אפילו הביטויים "כלי" ו"מוטבעת" שלא ערבים לאוזן המודרנית. כי העיקר הכוונה, וכוונת המשורר כאן ברורה. ושלא תגידו שאני קטנונית.
אני רואה במילותיו היפות של הרב עראמה הדרכה לכל אישה לגלות את שמה הפרטי: הנה, שני שמות לפנינו, שני מקבצי תכונות: "אישה" הרחב והמאפשר, הפותח אופק אינסופי אל עצמנו ואל אלוקים ו"חוה" המצמצם ויחד עם זאת "אוסף" אל מקום מוגדר. את שניהם ירשנו מאמנו הראשונה. וכל אחת תיקח לה לפי הרצוי והנכון לה משני השמות, ותרכיב לה בעצמה את שמה הפרטי האחד והיחיד.
לא עוד "מסירות נפש" מאולצת, לא עוד כיפוף אישיותנו כדי להתאימה למיטות סדום שמציבים עבורנו אחרים.
"ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות".