הלכות הטהרה צריכות להימסר לידי הנשים

מה עושים עם המציאות שבה גבר נדרש לפסוק למעשה עבור אישה שאין לו שום דרך לחוות את מה שחוותה היא ובגלל חשש מעבירה גוזר על האישה "ווידוא טהרה" מתיש, מלחיץ, מכלה זמן יקר, והעיקר - משפיל?

חדשות כיפה מרים אדלר 31/03/16 13:06 כא באדר ב'

הלכות הטהרה צריכות להימסר לידי הנשים

בטור הקודם כתבתי על פער אמפתי שמובנה ב"הלכות טהרה". כעת אנסה לגעת ביישום ההלכה למעשה שמנציח ומעצים את הפער הזה. גברים כתבו על נשים, כעת גברים גם מפרשים ומיישמים את הכתוב עבור נשים, מבלי לקחת בחשבון שהווייתן וחווייתן של הנשים זרה להם. מי שלא חווה על בשרו - לעולם לא ידע לשים את הדגשים במקומות הנכונים, לשקול סיכונים, ורגישויות, וצרכי חיים במידותיהם הנכונות.

אני נזכרת בסיפור שקראתי בילדותי.

ערב ראש השנה בבית מנהיג קהילה. בעלת הבית מכשירה עשרות עופות לאורחים הרבים שצפויים להגיע לארוחת החג. בעל הבית נמצא בבית הכנסת - מתכונן ליום הגדול. אי שם באשמורת השנייה מתגלה בעיית כשרות באחד האיברים הפנימים של אחד העופות. הצרה היא שהאישה המותשת אינה זוכרת לאיזה עוף בדיוק שייך האיבר. היא מעירה את בתה הקטנה ושולחת אותה לאביה - כדי שישאל רב מומחה. הבת מתלווה לאביה אל הרב. האב מראה לרב את החלק הבעייתי ושואל בזו הלשון: "אשתי הכשירה עוף והתגלתה כאן שאלה..." הבת מזדעזעת מהקלות שבה עבודת פרך של אמה עלולה לרדת לטמיון - אבל, כיאה לילדה טובה- שותקת. אחרי דקות של מתח הרב מכשיר את ה"עוף". האב מודה לו במילים נרגשות ומגלה שמדובר בכמה עשרות עופות. כשהרב נוזף באב בטענה שבמקרה של צער גדול ניתן להקל - עונה האב שאיננו מבקש לעצמו הקלות.

נזכרתי בסיפור הזה כי הוא מקומם אותי באופן דומה: האיש המקפיד בהלכות כשרות עיוור לחלוטין להלכות "ואהבת". הרצון שלו להוכיח כשרות מעל לכל ספק והפחד להיכשל בעבירה עלולים היו לגרום סבל לזוגתו. האיש מסוגל, מן הסתם, להבין ברמה האינטלקטואלית שקשה מאד לעמוד לילה שלם במטבח ולהתעסק במלח דם נוצות וג'יפה. אבל גופנית הוא לא היה שם: לא נעצמו לו העיניים, ידיו לא נסדקו מהמלח, לא כאב לו הגב. כשאשתו תזעם על ההחמרה היתרה - האיש יענה לה "קשה להיות יהודי". לא כי הוא איש רע. כי הוא לא חווה על בשרו. וזה כל ההבדל.

בסיפור הפער האמפתי ניתן לתיקון. תעמידו את האיש המנותק מהמציאות במטבח לילה שלם להכשיר עופות - והוא ידע למצוא את כל ההקלות האפשריות, ואם לא תהיינה - הוא גם יחדש הלכה. למה? כי הוא יבין על בשרו שמניעת סבל מהאחר(ת) זה ערך יהודי לא פחות מכשרות הבשר.

אבל מה עושים עם המציאות שבה גבר נדרש לפסוק למעשה עבור אישה שאין לו שום דרך לחוות את מה שחוותה היא ובגלל חשש מעבירה גוזר על האישה "ווידוא טהרה" מתיש, מלחיץ, מכלה זמן יקר, והעיקר - משפיל?

את הסמכות העליונה בכל מקרה של ספק מעשי בטהרה מהווה גבר - הרב הפוסק. וזה למרות העובדה שכל אישה מכירה את גופה ואת "התנהגותו" בשלבים השונים של החודש. ואם יש הפתעות? האישה תפסוק לעצמה בהצלחה גדולה יותר מכל פוסק גבר. וזה מבלי לחוות את כל ה"כיף" הנלווה לחשיפת הלבוש האינטימי שלה בפני זר. ולא, בניגוד למה שמלמדים כלות צעירות - זה מביך ועוד איך לפגוש את הרב במכולת אחר כך. וזה לא משנה מה הוא חושב או זוכר כשהוא מברך אותך לשלום. משנה מה את זוכרת ומרגישה (רצון להיקבר כאן ועכשיו מתחת למקרר של הבשר). אין פה מציאות אובייקטיבית. יש פה חוויה אישית של השפלה, על סף טראומה/ חוויית הטרדה מינית.

אם כבר מישהי נזקקת לייעוץ (בהנחה שכולנו מכירות את הגוף שלנו זו צריכה להיות מציאות נדירה ולא יומיומית) - הכתובת צריכה להיות פוסקת אישה. אישה תפסוק לרעותה באופן שעונה לצרכיה הן בדיוק והן ברגישות רבים יותר מאשר גבר - יהיה מלומד ככל שיהיה.

אני מתנגדת נחרצות ל"בודקות הטהרה". כן, הן נשים. אבל הגזמנו. כפיית בדיקה גינקולוגית ללא צורך רפואי - זה מחיר לא הוגן שנשים נדרשות לשלם על השקט הנפשי של הגברים. את ההגדרה המילולית למצב שבו אישה נמצאת על כיסא בדיקה והבודקת מתבוננת בתוכה ובו בזמן משוחחת עם גבר על ה"ממצאים" - חפשו בעצמכם. "צנוע" זה וודאי לא, גם ללא אימת הפגישה האקראית במכולת.

ושוב אני מודה לדפנה מאיר ז"ל שהקדישה מאמר לסוגיה.

אני חוזרת וטוענת: ענייני טהרה הם לא רק "עסק של גוף". המחירים הנפשיים שמשלמות נשים עבור "ווידוא טהרה" הם ללא פרופורציה לרצון הגברי להסיר ספקות.

"ווידוא טהרה" נעשה גם במקוואות - וגם שם במחיר של השפלה ופלישה לפרטיות. ברבים מהמקוואות הטובלות נחקרות או ננגעות בניגוד לרצונן. בפועל הפיקוח מבוצע על ידי בלנית אבל מישהי כבר הגדירה את הסיטואציה כ"רב שמציץ על הטובלות מאחורי הפרגוד". הבלניות לא פועלות מיוזמתן. מישהו מנחה אותן, ובמקרה ה"צורך" גם מאיים עליהן בפיטורין.

בסוגיית המקוואות מעורבים אמנם מאבקי שליטה וכסף, ולכן היא לא מהווה מדד מדויק. אבל אם האווירה הכללית הייתה מכבדת את האישה כאדם - גם המקווה היה נשאר שטח נשי נקי מפיקוח גברי וממאבקי שלטון.

אבל במציאות ההלכתית דהיום הגוף הנשי נתפש כאובייקט שיש לטהר - בכל מחיר. אי נוחות, רגשות, מצוקות, טראומות - כל אלו לא נלקחים בחשבון כשיקול הלכתי. גם לא כבוד הבריות. מיישמי ההלכה לא מכבדים את האישה כסובייקט בעל זכות לפרטיות ולאוטונומיה על גופו.

בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" חכמים ממני שמו כבר לב למילה "כמוך". לא סתם "ואהבת" - אלא "בדיוק כמו שאתה אוהב את עצמך". ואם אתה לא יכול לאהוב "כמוך" עקב פער אמפתי - אזי אין לך מנוס מלקחת צעד אחורה.

אני ידעת שפוסקי ההלכה והרבנים אינם אנשים רעים ואטומים בדרך כלל. אבל אין להם יכולת להזדהות עם החוויה הנשית, לאהוב "כמוך". והתוצאה: נשים שרוצות לשמור טהרה "כהלכתה" נדרשות לוותר על כבודן. השתדלתי לנקוט בלשון עדינה.

ומי שתעז להתקומם -תיתקל בחומת הסברה בצורה. כמו חבושים שמנסים להתיר את עצמם מבית האסורים יטענו גברים סמכותיים שהמציאות תקינה לחלוטין ויביאו ראיות מאותה המציאות עצמה: "אם זו ההלכה - אז זה נכון" או "ככה נהגו: אני לא מבין מה מציק לך."

והנה, נכנסנו לכאורה למסלול שבו הדברים כתובים ולכן הם מבוצעים וזה שהם מבוצעים משמש ראיה לכך שהם נכתבו נכון.

מה"לופ" הזה יש מוצא - אבל הוא דורש יושר אינטלקטואלי, אומץ לב הלכתי ונכונות לוותר על שליטה שנלקחה לא בהגינות: הטהרה צריכה להימסר לידי הנשים.

ראשית - ההלכה הכתובה תעבור ריענון בפורום נשי, בהסתמך על ניסיונן של נשים. כמו שאיננו סומכים על התלמוד או על הרמב"ם בעיניים עצומות בסוגיות רפואיות - כך אין לסמוך עליהם ללא עוררין גם ב"הלכות גוף" אחרות. שתשבנה נשים למדניות ותדייקנה את שדורש דיוק.

ושנית -הפסיקה בפועל תימסר לנשים. אני לא מדברת על מסירת "מה שגברים לא יכולים לראות" (כמו "איברים מוצנעים" או טובלת עירומה - את אלו גם אישה לא צריכה לראות) אלא על פרקטיקה הלכתית מחודשת שתיקח בחשבון את כבוד האישה כסובייקט שיש להתחשב ברגשותיו ולא תראה בה " כלי טמא שיש לטהר".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן