הורים?! בשביל מה אנחנו צריכים להביא ילדים לעולם?!

הלחץ בציונות הדתית מוכר. כבר בגיל 18 יש לחץ על הצעירים להתחתן, וכמה שיותר מהר להביא נכד או נכדה לעולם. לעומת המיינסטרים במגזר הדתי לאומי, יש אנשים, יפים, צעירים, מוכשרים שחיים חיים מלאים של עשיה מקצועית, אומנותית וחברתית, אך לא מעוניינים להוליד צאצאים שימשיכו את דרכם. כל אחד מסיבותיו שלו, החליט לקבל החלטה מודעת שלא להביא ילד לעולם. אם לשפוט לפי אתרי ההכרויות, הקבוצות בפייסבוק והפורומים שהם מפעלים האנשים האלו לא מעטים. 'אל-הוריים', כך הם מכנים את עצמם.
כיצד קהילותינו ברוכות המשפחות מגיבות להחלטה של אנשים מסויימים לא להשאיר אחריהם דור המשך? האם ההחלטה לא להוליד ילדים מתקבלת גם אצל מי שגדל בציבור שמעודד ילודה בדרך התאורטית של הסברת החשיבות שלה מבחינה חברתית והתיישבותית ותורנית, וגם בדרך המעשית של ארוחות ליולדת הנשלחות מבית לבית, ועידוד ופרגון למשפחות גדולות?

מעיין ויאיר (שמות בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת), זוג ירושלמי, צעירים, אקדמאים, ("אם את צריכה לכתוב תכתבי 'דתיים', אבל אני לא אוהבת להגדיר את עצמי”, מעיין אומרת), אינם מתכוונים להביא ילדים לעולם.
מעיין נשמעת שלווה לגמרי כשהיא מדברת על ההחלטה הזאת. אני מנסה לערער את שלוותה, שואלת על תגובות המשפחה, על תגובות הסביבה, על הקונפליקט עם ההלכה, אבל מוצאת את עצמי מול שלמות עצמית שאי אפשר לנפץ.

מאיפה הגיעה ההחלטה הזאת?
"אני ממש ממש אוהבת את החיים שלי כמו שהם! אני לא מקנאה בחיים של אנשים עם ילדים, הם נראים לי נורא מסכנים, את כל הדברים שחשובים לי אין להם. אני ממש מעדיפה את החיים שלי ככה. טוב לי איך שאני”. מעיין חוזרת על המסר הזה כמה פעמים. מבחינתה, ילדים לא באים מכוח האינרציה, ילדים הם החלטה שצריך לקבל. ואם טוב לך, ואתה שלם עם עצמך, אין שום סיבה שתבחר להכניס אותם לחייך.

אין לך את הרצון למישהו שימשיך אותך? לחבק תינוק שהוא שלך? בסוף הרצון לילד הוא דבר טבעי.
"כנראה שאצל חלק מהאנשים זה טבעי ואצל חלק לא. זה לא מעניין אותי, זה לא מושך אותי. יש דברים הרבה יותר מעניינים בחיים. זו אחת ההחלטות שצריך לקבל. בעיני 'טבעי' זה לנסות להגשים את עצמך. יש אנשים שזורקים את החיים שלהם בלי להגשים את עצמם. יכול להיות שהם הולכים נגד הטבע?”

רונית, בת 24 , גדלה במשפחה חרדית מבני ברק עם שבעה אחים ואחיות. היא מגדירה את עצמה כבחורה דתיה, מאמינה מאוד ושומרת מצוות. היא מספרת איך צמחה אצלה תופעת האל-הורות: "יש לי נטייה לחקור כל תופעה 'עדרית'. בגיל 15 בערך מתחיל הלחץ מהעולם הדתי לפעול בנושא הקמת משפחה. בגיל הזה התחלתי לומר בקול את הדעה שלי שנחשבה לאבסורד". באזור גיל עשרים היא הבינה שהאל-הורות הפכה לחלק ממנה.“זה הגיל שבו מתחילה הסקרנות לחתונה וילודה, מה שלא התעורר אצלי עד היום", היא מתארת. “העולם שלנו מלא מחלות וכאב ובסופו של דבר מוות. יש בו כמות לא נורמלית של ילדים נטושים ופיצוץ אוכלוסין. והסיבה הכי גדולה שלי לא לרצות ילד היא העובדה שלעולם לא אוכל להתחייב לכך שחייו יהיו מושלמים וטובים בעולם כזה, או לכך שתמיד אהיה שם בשבילו שלמה בגופי ובנפשי". זה באמת דבר שהיא לא תוכל להבטיח לאף ילד לעולם.

איפה את פוגשת את הציווי המוכר 'פרו ורבו'?

“אם נכנסים לזה, המצווה היא של הגברים ברמת העיקרון. ברור שלנשים יש חלק בה, אבל אני לא חושבת שאלוקים יעניש אותי על אי רצון להציף את העולם בילדים משלי כשיש המון ילדים שזכאים לאהבה ואושר ולא מקבלים אותם", עונה רונית בשלווה.

מעיין: "ההסתכלות על פרו ורבו כציווי זו פרשנות טיפשית של אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם”, היא אומרת בצורה חד משמעית וחותכת, "זו שטות. זו המצאה. הרי הפסוק 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' מופיע בין אלף ברכות אחרות, ואני תופסת אותו כאחת מהברכות האלו. בואי נגיד שיש לי הרבה פחות קונפליקט עם ההלכה מאשר לאנשים שמרכלים".

(צילום: Shutterstock)

גם מעיין וגם רונית נשמעות שלמות עם ההחלטה לא להביא ילדים, ועל השאלה האם יש איזשהו לחץ מכיוון ההורים שתיהן משיבות בשלילה ובביטחון.
מעיין קוטעת את השאלה עוד לפני שהיא נשאלת: "ממש לא! אני חווה את הדאגה של ההורים כרצון טוב, כחשש שאתחרט בהמשך, כרצון לחלוק איתי איזה סוג של חכמת חיים. ממש לא כמשהו קשה או מלחיץ! אני חושבת שחלק גדול מזה זה כי אין לי שום קונפליקט עם זה. כשאתה לא שלם עם החלטה שלך, כל דבר שמישהו יגיד יתיישב לך על נקודה של לחץ. אבל אצלי האמירות שאני שומעת מתיישבות על מקום שלם”.

רונית מייחסת לנקודה הזו קצת יותר מורכבות, אך גם היא לא תופסת אותה כטראומטית: “זה לא דבר קל לעיכול, העובדה שהילד שלך לא רוצה ילדים, ושלא יהיו לך נכדים ממנו. אבל אמא שלי למדה לקבל את זה. מדי פעם היא שואלת מה דעתי, אבל ממש לא דוחקת ולא חופרת”, אומרת רונית. “יותר קל לה עם ההחלטה שלי כשהיא יודעת שאני פועלת על פי דעתי ולא מושפעת מתכתיב של מישהו אחר”.

רונית מוקפת בהמון חברים. דתיים, אתיאיסטים, חרדים ממש או נוצרים. רובם מתקשים להבין את האל-הורות, וכשמגיעים לשיחה על הנושא הם מנסים לשכנע אותה שזו דרך העולם - להתרבות ולהפיץ צאצאים. “זה יעבור לך”, מבטיחים לה כמעט כולם. “אבל בסוף הם מניחים לי כי הם יודעים שהדעה שלי היא דעת ברזל”.
מעיין ויאיר מדברים אחד עם השניה בפתיחות. הנושא של הרחבת המשפחה היה ברור מראש לשניהם. מעיין חושבת שבסתרי ליבו יאיר מקווה שיש סיכוי שהיא תשנה את דעתה, אבל גם הוא ברור בעניין: “אני מעדיף חיים איתך ובלי ילדים, על פני חיים בלעדייך ועם מליון ילדים. טובה לי אהבתך מעשרה בנים”.

נושא הזוגיות עבור רונית הוא קצת תיבת פנדורה. בעבר גבר שיצאה איתו הציע לה נישואין. הבחור ידע שרונית לא מעוניינת ללדת, אך כמו רבים הוא היה משוכנע ש'יעבור לה' והיא תרצה ילדים מתוך אהבתה אליו. על בסיס אי ההבנה הזאת הקשר התפרק עוד לפני החתונה. כרגע היא נמצאת במערכת יחסים, אך מתוודה שמבחינתה יהיה הכי מושלם למצוא גבר אל-הורי.

מה היה קורה לו רוב האנשים היו נמנעים מלהעמיד דור המשך? מה היה על העולם, העם והאנושות?

“אני מאמינה שאדם צריך לשאול את עצמו תמיד מה היה קורה אם כולם היו נוהגים כמוהו, האם זה היה הופך את העולם לטוב יותר?”, מסבירה מעיין, "לכן אני חיה כפי שאני חיה. בדרך שטובה ומתאימה לי. אם כולם יחיו כמו שנכון להם העולם יהיה טוב יותר!מזל שאנשים אחרים מביאים ילדים וממשיכים את עם ישראל ואת העולם, אבל צריך גיוון. כל אחד יעשה את מה שמתאים לו”.

רונית משלימה אותה ומוסיפה: "ברור שילודה צריכה להימשך. זו הבריאה שלנו, שנוצרת ומתפתחת על ידי ילודה. רק שלא כולם צריכים או חייבים להביא ילדים. זה לא דבר שצריך להיחשב כשיא חייה של אישה או המטרה שלשמה היא קיימת. אני בעד לבנות את עצמך, להכין את התבנית שלך בה תהיי שלמה. ואז רק אולי לתת לאדם אחר ממה שיש לך. ילד זה לא דבר שמותר להתחרט עליו”.

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת 'אורות שאול' ברעננה מגיב לתופעת האל-הורות, ומבהיר כי אין מקום לאידיאולוגיה שכזו. "לידת ילדים נמצאת על כל הרצף האנושי: זהו צורך קיומי הנטוע באדם; זוהי האופטימיות המובעת בו; זוהי ההיענות לציווי הגדול של קיום העולם ופיתוחו; זו היצירה המופלאה ביותר שהאדם יכול ליצור - חיים, ועיצוב, וגידול והמשכיות; זהו פיתוח המגע האינטנסיבי ביותר עם החמלה, והאהבה, וההעצמה, והעיצוב; זו ההתגברות על חרדת המוות ופחד הנטישה; ועוד ועוד. על כל אלה מעידים ואת כל אלה מבטאים כל היבטי החיים הקיימים - למן הכמייה והתשוקה לילדים, והיעדרם המשווה על פי רחל אמנו ל"מתה אנכי, דרך הציווי האלוהי, ועד לתרבות המופלאה של עם ישראל ומעמד הילודה במדינת ישראל, מול כל העולם המערבי הקיים", הוא אומר.

"ומה עושים כשמישהו בוחר להתעלם מכל אלה, ועוד לעטוף את זה באידיאולוגיות ? איני מוצא בעצמי רצון לשכנע אותו, או לנסות לענות לטיעון זה או אחר. רצונו של אדם זהו כבודו. אך אם הוא מבקש לשמוע, הוא ישמע את מה שמשמיע אדם הרואה זוג שבוחר להתעלם מכל האמור לעיל, ולחיות את חייו בלוא היצירה המופלאה הזו, ובלוא ההיענות לאתגר הזה. חבל. אנו נמשיך לצמוח ולחנך, לגדל ולטפח, לעצב את קהילותינו ואת הציבור כולו - דרך משפחותינו המבורכות, כחלק מהמימוש העמוק ביותר של דמות האדם”.