ר' אריה לוין, הנודע בכינויו "הצדיק הירושלמי", נולד באורלא, עיירה הסמוכה לביאליסטוק, בו' בניסן תרמ"ה (1885), ונפטר בירושלים בט' בניסן תשכ"ט (1969). הוא נודע בצעירותו כעילוי. הוא למד בישיבות שונות, ובכלל זה בישיבת בריסק, בישיבת סלוצק, בה כיהן כראש הישיבה הרב איסר זלמן מלצר טרם עלותו ארצה, וכן בישיבת וולוז'ין. ר' אריה שאף לעלות ארצה, והגיע בראש חודש אדר א' תרס"ה (1905). בירושלים למד בישיבת "תורת חיים", ובשנת תרס"ט הוסמך לרבנות על ידי הרב חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין, הרב שמואל סלנט, והראי"ה קוק. לפרנסתו שימש משנת תרע"ז ועד אחרית ימיו כמשגיח רוחני בתלמוד-תורה שליד ישיבת "עץ-חיים". כמו כן, הקים ישיבה בעליית הגג שבביתו, ישיבת "בית אריה". במשך חצי יובל שנים לערך, משנת תרפ"ז, היה רבם הבלתי-מוכתר של האסירים, אסירי המחתרת ואסירים פליליים, והיה מבקרם מידי שבת ויום-טוב, לרבות בימי המאורעות. הודות להשתדלותו, הבדילו בין האסירים היהודים לערבים, וכן בנו מטבח מיוחד עבור האסירים היהודים. היה לו חלק בהמתקת עונשם של הנדונים למות למאסר עולם.
אהבת ישראל ומידתו המקיפה יותר, אהבת האדם, וגמילות חסדים, שהיו נטועות בקרבו, וכן מעשי סיועו לזולת, לרבות, ואולי בעיקר, עם חלכאים, נדכאים וגלמודים, הדריכו והנחו את כל מהלך חייו. במקרים אחדים עלה בידו להתיר נשים מכבלי עיגון.
יש ואשתו של אדם כמותו; כזו הייתה חנה, שהייתה גיסתו של הרב צבי פסח פרנק. ר' אריה וחנה נפגשו סמוך לאחר עלייתו של ר' אריה, באדר ב' תרס"ה, ונישאו בתמוז אותה שנה. כאשר חלתה במחלה קשה במלחמת העולם הראשונה, שממנה החלימה, הוסיפו לשמה את השם צפורה, וזאת לפי עצתו של הראי"ה קוק. צפורה חנה נפטרה בכ"ו באדר תשי"ב (1952).
ר' אריה ואשתו העמידו דור ישרים. מבין צאצאיהם אפשר להזכיר את בנם חיים יעקב שהיה רב בארה"ב ולאחר מכן רבה של פרדס חנה, ובנם הרב רפאל שהיה רב בירושלים ואחד הנוכחים בגורל הגר"א שהטיל ר' אריה לזיהוי חללי שיירת הל"ה. הבת שיינא חיה הייתה אשתו של הרב אלישיב זצ"ל.
צפורה חנה נטתה חסד לרבים, סייעה לר' אריה וחיזקה אותו בעשייתו. לעיתים כשהיה נוסע לבקר את אסירות המחתרת בבית לחם הייתה מצטרפת אליו, ומתפללת לשלומן בקבר רחל. ר' אריה קיים את הנאמר "אשתו כגופו", ומפורסם ברבים המעשה שבו אמר לד"ר נחום קוק: "רגלה של אשתי כואבת לנו". כמו כן, בשעה שהיו "מזכירים לו מעשים טובים שעשה היה חוזר ואומר: מה אני לעומת מעשיה שלה, והוסיף: 'היתה זו נשמה גדולה'". הוא נהג לומר כי כל מידותיו הטובות מכוחה באו לו. בצוואתו כתב שהמידות שהצטיינה בהן "לא היו בעלי ערך זמני ומקומי, אלא ערך תמידי וקיים בייחוד במידה של 'מעבירה על המידות' לא הניחה תמורתה". כן נהג לומר ש"להטיב עם הרעייה - אף זה בכלל מעשה חסד הוא". ר' אריה ביקש להיקבר לצד רעייתו.
* * *
הערצתו הרבה של ר' אריה לאשתו באה לידי ביטוי אף בצטטו דברי תורה מפיה, כשם שהיה נוהג לצטט את אמו זקנתו ולהזכיר דברי חכמה שלמד ממנה. באחת מאיגרותיו בענייני אמונה שכתב אחר פטירת אשתו נאמר: "... חבקוק הנביא העמיד את כל העיקרים על עיקר אחד: 'וצדיק באמונתו יחיה'. אשתי, עליה-השלום, היתה דורשת פסוקו של חבקוק, שכשם שאין הפסק בחיים כך אין הפסק באמונה. מי שמפסיק באמונה נפסקים חייו. המאמין - חי עד יום מותו". היא נאה דרשה ונאה קיימה, ור' אריה היה אומר כי הייתה חזקה ממנו בקבלת עול מלכות שמים וייסורים.
דבר תורה אחר מפיה בעניין השונמית הזכיר, בין השאר, לסופר אברהם קורמן, שהביאו בספרו "האבות והשבטים" (תל-אביב תשמ"א, עמ' 43-41). ניתן היה לצפות לכאורה כי אישה כמו השונמית, שהמתינה שנים רבות לפרי בטן, תפרוץ בבכי ותספר לבעלה על האסון שפקדם. אולם כמענה לשאלת בעלה מדוע היא הולכת לאיש הא-להים, אף שאין זה שבת או מועד, השיבה במלה "שלום". כמו כן, היא לא סיפרה על האירוע ישירות לאלישע, שנאלץ להבין זאת מתוך דבריה. לדברי אשתו של ר' אריה, מוסר קורמן, "אילו היתה מוציאה מפיה את הביטוי 'מת' על בנה, איש - לרבות אלישע - לא היה בכוחו להחיותו. הנביא אמנם מספר עליו שהיה מת, אולם כל זמן שהדבר לא בא תחילה לידי ביטוי מוחשי בדיבור, היה עוד מקום לפעול". אברהם קורמן נשען על העיקרון הטמון בהסבר זה, הרחיבו והחילו אף על מקומות נוספים במקרא. כמה יאה הסבר זה להיאמר על ידי מי ששיכלה ילדים אחדים בחייה.
מעניין לציין כי לאחרונה הוצע למכירה ונמכר בפועל ספר הסליחות שממנו התפללה, "סדר סליחות" שיצא לאור בווילנא בשנת תרכ"ב (1862). בדף שלפני השער רשם ר' אריה לוין בכתב ידו: "לה' הארץ ומלואה, צפורה חנה א"ר [=אשת ר'] ארי' לוין", אם כי ישנם רישומים אחדים של בעלים קודמים יותר. בעותק זה מצויים גם רישומים בכתב ידו של ר' אריה. בפתח הספר רשם את התאריך של ערב ראש חודש אלול תרצ"ח (1938), לאחריו רשימת מזמורי תהלים אחדים, ואפשר לשער שאף הוא התפלל מתוך ספר זה.
הרב חיים יעקב לוין הקדיש לאמו את החלק השני של ספרו "חיל המלך" שנדפס בשנת תשי"ג, ובהקדמתו כתב: "כדאית אשה גדולה זו שיוחקו מעשיה הגדולים וצדקותיה המרובות בספר מיוחד לזכרון עולם אשר בלי ספק היה משמש כספר מוסר חי של נשמה טהורה זכה ואצילית שמלאה את חובתה בחיים ושבה אל מקור מחצבתה נקייה וצחה בלי שום רבב". כמדומה שיש לראות משום מימוש חלקי של משאלתו זו בעובדה ששמחה רז הקדיש פרקים מיוחדים לדמותה בחיבוריו "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם", וכן מקורות נוספים על אודותיה פזורים בספריו ובחיבורים נוספים. המאמר הנוכחי מבקש אף הוא להציב גל-עד לדמותה. ראויה צפורה חנה לשמש דמות מופת בתור אישה שתורת חסד הייתה על לשונה.
המאמר הנוכחי מיוסד בחלקו על המאמר פרי עטי: "'חשוב על ר' אריה': על ר' אריה לוין, יחסו אל נשים ואשתו צפורה חנה", שהתפרסם בכתב העת מבוע, כרך לד.