יום האישה הבין לאומי חלף ועבר לו בשבוע שעבר, אך בניגוד לכל הימים הבינלאומיים למיניהם יום האישה התחיל להוות דיון הרבה לפני שהגיע היום וממשיך וכנראה שימשיך עוד הרבה אחריו. כמה אנחנו שומעים על כך שצריך להעצים נשים, שיהיו יותר נשים בעמדות מפתח, ראשי עיריות, מנכ"ליות, חברות כנסת ועוד..ויש לי כל כך הרבה מה לומר על זה. אבל כשאני עוצמת עיניים עולות לי שתי דמויות נשיות מתוקות, עדינות כל כך שונות באופיין וכל כך דומות במהותן, שתיהן שלי, הסבתות שלי היקרות. סבתא שלי ציפורה- אני עוצמת עיניים ונזכרת בחיבוק החם והאוהב בנשיקה המלטפת ובריח, ריח של בית. זוכרת איך היתה מעצימה אותי כשהיתה משבחת אותי על שטיפת כלים פשוט מושלמת ועריכת שולחן לתפארת. איך היתה מגוננת עליי בכאב אמיתי כשפגעו בי, איך הייתי מרגישה הזדהות של כאב אמתית, איך היתה משחקת איתי בשבתות וחגים בחנות, במכולת ובמחבואים. היא היתה אישה של בית- כל כולה היה הבית ומכוחה המשיך לצמוח סבא שלי גם כשכבר לא היתה בין החיים. לצערי בדיוק כשהתחלתי להתבגר נלקחה מאיתנו אבל פעמים רבות הייתי מדמיינת את עצמי יושבת, מדברת איתה ומקבלת עצות נשיות אמתיות ושוקולד כמובן.
סבתא שרה- כמה אני מודה לה' על הזכות שהיתה לי שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי עד אחרי חתונתי. כמה היינו יושבות בחדר על המיטה ומדברות על ה-כ-ל כי אין כמו לדבר עם סבתא ולקבל עצות של סבתא שרואה הכל בפרספקטיבה כל כך רחבה. כמה היתה עדינה, גומלת חסדים לכולם, ביתה היה פתוח לרווחה לכל מי שרק עבר בסביבה, והיתה יד ימינו של סבא שלי עד יומו האחרון. כל מי שהיה לצידה הרגיש בטוב ליבה הפועם ורצה להגדיל את הטוב שבו לא כדי לרצות אותה אלא פשוט כי ככה הקרינה סביבה ומי שהיה בסביבתה רצה לקחת טיפה ממנה לעצמו. שתי סבתות יקרות היו לי שתיהן נפטרו בחודש אדר אחת, כשהייתי בת 10 ואחת כשהייתי בת 23 מכל אחת זיכרונות שונים. משתיהן זכרון משותף. שתיהן היו נשים אמתיות בלי מסכות, בלי ניסיונות להיות מה שהן לא, פשוט כי ככה טבען. ושתיהן יכולות בימים אלו של הזכרת נשמותיהן להתבונן מלמעלה בצאצאיהן ולהתפאר שעשו את תפקידן נאמנה. בהמון געגוע ובתפילה שנזכה ללמוד מהן מה היא נשיות במלא פשטות המילה יהי זכרן ברוך.