לפני מספר ימים קיבלתי שיחת טלפון שגרמה לי להרהר רבות.
היות ואני מנחה של שיטת המודעות לפוריות פונות אליי נשים רבות, כאשר כל אחת היא עולם מופלא ומעניין. הפעם פנתה אליי אישה וישר אמרה: "אני בת 36, רווקה, כבר התייאשתי מלחפש אחר אבדתי מאחר ואני גם רואה שהיום אין לי שום צורך בבעל כדי להוציא את עצמי אל הפועל. נפגשתי עם מאות בחורים ומה אני אגיד לך, לא מצאתי את שלי. אבל היום זה לא סוף העולם, זה לא כמו פעם. אנחנו עובדות קשה ומצליחות לפרנס את עצמינו בכבוד בדיוק כמו הגברים ואפילו יותר. יש לנו אפילו יתרון על פני הגברים: אנחנו יכולות ללדת ילדים. וכן, גם זה לא כמו פעם - לא צריך בעל..."
לאחר הנאום שאלתי אותה שאלה פשוטה: "אז מה מביא אותך להתעניין בשיטת המודעות לפוריות"? "אני רוצה להתחיל בתהליך של הקפאת ביציות כדי שכשארצה אוכל לגשת לתרומת זרע וחשוב לי להבין את מנגנון הפוריות הטבעי של גופי."
ניתקתי את הטלפון ונשארתי פעורת פה. לאחר רגע תפסתי את עצמי מהרהרת בדבריה, כמה אמת יש בהם, וכמה שקר. אמת- זוהי המציאות. כל הקשור לעצם היותנו נשים השתבש לחלוטין. יותר ויותר נשים מנסות להוכיח כמה הצד הגברי שבהן נוכח בחיים. שקר- לא יתכן. אני הרי עוסקת במודעות לגוף האישה וכמה שהבנת השוני שבגוף מלמדת אותנו כמה אנחנו שונים ואיך מהותנו הפנימית ניבטת מהגוף.
רק בשבת שעברה התחלנו לקרוא בחומש בראשית ומצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את הפסוקים המדברים על בריאת האדם. איזה פלא ישנו בבריאה! הקב"ה ברא בריאה שלימה. הרי כתוב "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". אז נכון, אפשר מיד לתמוה מהי צורת האדם? הרי כך המציאות נתפסת, שהאדם = האיש, זוהי הצורה השלמה, והאישה היא חיצונית לו ולכן היחס אל האישה הוא יחס של צורך, כמו שמתייחסים לדברים נוספים שאדם צריך כדיי להתקיים. בכזאת מציאות ודאי שגם האישה תשאף להיות כמו האיש, כי מי לא רוצה להיות שלם? אך התורה מלמדת אותנו בדיוק הפוך. אין כאן דבר שלם ודבר חיצוני אלא יש כאן שני חלקים של אדם אחד שלם.
כשנולד בן הוא מקבל את החלק הזכרי של גופו ונשמתו וכשנולדת בת היא מקבלת את החלק הנקבי של גופה ונשמתה. אין צורך להסביר שההבדל הגופני החיצוני כל כך שונה, כי כולנו רואים זאת מהרגע שנולד תינוק/תינוקת. ההכרזה על מין הילוד היא אך ורק על ידי מבט באיבר חיצוני, אך האם זה לא בא לבטא מהות שלימה המסתתרת בתוך הגוף הקטן הזה? האם כל השוני בינינו הוא רק חיצוני?
אם נתבונן בתורה נראה כמה דיוק יש בהבחנה בין איש לאישה מרגע הבריאה. גם כשהקב"ה התבונן בכאב בחטא אדם וחוה וגרשם מגן עדן, הוא נתן לכל אחד תפקיד אחר המתאים למהותו. לאדם נאמר "בזעת אפך תאכל לחם", ולחוה נאמר "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך..." ואני שואלת את חברותיי היקרות: למה תקל בעינכן כל כך המשימה הלא פשוטה בכלל שהוטלה עלינו? חונכנו שנוכל ללמוד, לעבוד, לעשות ולקיים בדיוק כמו הגברים, אך האם לא כדאי שנתבונן בצד החיצוני של גופינו ונבין שבתוכנו מסתתרת אישה בעלת מהות פנימית יחודית, בעלת כוחות נפש המסוגלים לשאת בצער גידול הבנים ועדיין להאמין בהם ולגדל אותם להיות דור עצום? רק לנו הנשים ניתנה היכולת להרות בכל חודש כוחות חדשים וללדת מתוכם חיים ושוב להתכנס בעצמינו לזמן של תשוקה שמתוכה נצליח לבנות מבתינו הפשוטים ארמונות מלוכה.
אני חושבת שבין שאר בשורות הגאולה הגיע הזמן שישמע קולן האמתי והפנימי של נשים הדורשות לשוב לאם כל חי ולשאוב כוחות, לשוב להיות נשים כמו שיוצר האדם יצר. וכך נזכה להעריך יותר את חלקינו השני. למי שמצאה ולמי שעדיין בדרך, שנזכה לבנות בניין עדי עד ומתוכו נזכה והקב"ה יבנה לנו בית לשמו והאמת והשלום אהבו.
מיכל גרינשטיין מנחת שיטת המודעות לפוריות ומנחה סדנאות למיניות בריאה במעגלי החיים הנשיים. Binathaisha1@gmail.com