להיות גרושה זה קשה.
להיות גרושה עם ילדים קטנים, זה מאוד קשה.
להיות גרושה עם ילדים קטנים וגם דתיה, שאלוהים יעזור, כמה זה קשה.
אני לא מצליחה להבין מאיפה כל הדבר הזה בכלל נפל עלי. אני, הקטנה שמעולם לא פקפקתי בבורא עולם. תמיד התלבשתי "כמו שצריך" , אף פעם לא חיפפתי בענייני כשרות, לא בבית ולא בחוץ, הקפדתי על טהרת הבית ונידה, שלחתי את הילדים למסגרות דתיות, אז למה? למה לעזאזל זה מגיע לי?
יש מצב שאלוהים, ריבון עולם, כועס עלי על משהו? זייפתי במשהו וזה הכעיס אותו? הפרידה הכואבת ,ההתמודדות הנוראית הזו, זה בעצם סוג של עונש?
לו רק הייתה לי איזו דרך לבדוק, לשלוח ווטסאפ, איזה מספר טלפון של שירות לקוחות, רק כדי לשאול אם יש מצב שהוא מעניש אותי. ואם כן, אז למה הוא היה חייב ללכת על הארד קור? למה לא משהו קצת פחות מזעזע או מטלטל? מה לעזאזל, עשיתי כל כך גרוע שדורש ללכת איתי עד הקצה? ואם כבר פותחים את זה, אני גם מאוד אשמח להבין, איך זה בדיוק עובד עם העניין, שחונכתי תמיד להאמין שתמיד הכול קורה לטובה? אני באמת אמורה להאמין שיצמח מזה משהו טוב? שיהיה טוב לילדים שלי למרות שהתפרק להם הבית? איזה טוב בכלל יכול לצאת מכל חורבן הבית הזה? ומתי?
זה בטח לא בסדר להרגיש את זה ובטח לא להגיד את זה בקול, אבל אני כועסת על אלוהים. אני כל כך כועסת עליו. אולי זו התנהגות ילדותית, אבל זה באמת לא מגיע לי. לא מגיע.
הרי תמיד מברכים אצלנו, הדוסים, "שנזכה להקים בית נאמן בישראל". בכל יומולדת, חתונה, בכל בר מצווה או אפילו בברית של תינוק. אז בזה נכשלתי? במשהו כל כך מהותי שעומד בבסיס היהדות? פה נפלתי, כי לא הצלחתי לשמור על הבית והזוגיות שלי?
תחושת הכישלון שלי עצומה מאין כמוה.
גרושים היה תמיד קטע ששומעים אצל אחרים. אנשים רחוקים, במגזר אחר. אלו שמפרקים משפחות "סתם ככה באמצע החיים". אצל אלו שבוגדים או אלו שבוחרים בדרך הקלה. בטח לא אצלנו, אצל הדתיים . בטח לא אצלי . היום אני מבינה כמה שיפוטית הייתי. כמה מתנשאת, כמה הכללות היו טבועות אצלי בראש וכמה סטיגמות מטופשות.
מעבר לזה, כל כך הרבה דברים ביהדות מבוססים על התכנסויות משפחתיות, כמו שבתות וחגים, ולכל אחד מבני הזוג יש תפקידים משלו בטקסים המסורתיים הללו., ואני, מה אני אמורה לעשות עכשיו? האם אני אהיה זו שתמיד תערוך את הקידוש בליל שישי? מי יבנה סוכה? מי ידליק פתילות שמן בחנוכייה? מי יניח יד על ראש הילדים שלי, ויעטוף אותם בטלית בברכת כוהנים במהלך התפילה, בהנחה כמובן, שהם ילכו להתפלל.
כבר היום הבן הגדול שלי לא רוצה ללכת לבית הכנסת, בשבתות שהוא איתי. אבא שלו הרי לא נמצא שם והוא לא רוצה לשבת לבדו, ליד כל הגברים . אני לא כועסת עליו, אבל נקרע לי הלב כל פעם מחדש. עם מי הילדים שלי ירקדו בשמחת תורה? מי יכוון או ילמד אותי סוף סוף לתפעל את השעון שבת המעצבן הזה? מי ישוחח עם הילדים בענייני פרשת שבוע? מי יערוך את ליל הסדר בפסח? האם הם יעשו שבת נורמאלית, שכוללת קידוש, והבדלה ותפילות מסודרות רק פעם בשבועיים, שהם נמצאים אצל אבא שלהם?
ואני מה?
זאת אומרת ברור, הילדים במקום הראשון. תמיד. אבל מה איתי? בחייאת אלוהים, לא מגיע גם לי קצת טוב? אין מי שיחבק אותי בסוף היום שאני נופלת מותשת למיטה, אין מי שילטף לי קצת את הראש, בדיוק כמו לילדה קטנה, ויבטיח לי שיהיה בסדר. גם אני צריכה מישהו שיהיה עוגן שלי. שיהיה שם כדי להכין לי קפה שאני לא מוצאת כוחות בעצמי...
ובכלל, איך אני אמורה להתחיל עכשיו, בתור אם חד הורית עם ארבעה ילדים ודוסית, לחפש פרק ב'? למצוא בן זוג חדש? אני לא מעוניינת רק בכייף, או משהו זמני, כדי להתפרק ולשכוח באופן רגעי מכל הבלגן שבחיים שלי. אני רוצה מישהו קבוע. מישהו שיישאר שם איתי לתמיד. אבל אצלנו, במגזר החבוש הכיפה וחמוש הציציות? לא משנה אם אני כבר לא מאמינה בחתונה ונישואין או אפילו במוסד הרבנות, אם אני רוצה להזדקן לצד מישהו, אני חייבת להתחתן עם אחד כזה. אני הרי לא יכולה לחיות סתם עם מישהו באופן זוגי ללא מחויבות וללא טבעת.
וזה מפחיד. כל כך מפחיד להיכנס שוב למערכת נישואים. הצורך לתת אמון במישהו חדש ולהיפתח לחלוטין ולסמוך. בדיוק כל מה שחשבתי שהתחתנתי בפעם הראשונה, אבל אז החיים התנפצו לי בפרצוף. אז מי מתחייב לי שזה לא יהיה ככה שוב? מי יכול לתת לי תעודת ביטוח נגד אכזבות? אולי כדאי לי מראש לוותר? אולי עדיף בכלל לנסות לחיות לבד? אפס אחוז ניסיונות, הוא בעצם אפס אחוז פגיעות.
וזה בכלל לא משנה שלאחרונה שומעים יותר על עוד זוגות דתיים שנפרדים, ועל זה שאנחנו, הגרושות הדתיות, כבר לא קומץ מזערי במיוחד. כי אם נודה בכנות, אנחנו עדיין נתפסות כסוג ב'. מעין סחורה פגומה. ולכל המצקצקים עכשיו, או אלו שקופצים על רגליהם האחוריות ומצהירים שלא כך הדבר, שיחשבו שוב, אם היו מסכימים בלב שלם, לשידוך הבן הפרטי והרווק שלהם, לכזו שכבר הייתה בעבר נשואה.
אז כן, אצלנו הדתיים אוהבים לצטט: "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל חייבים לזכור שאנחנו, הגרושות הדתיות, בוכות לא פחות.