שלום יקרים, מה שלומכם?
אני יודעת שהפסקתי בטור האחרון במקום מסקרן, אבל תצטרכו להתאפק ולהתאמן בדחיית סיפוקים עד שבוע הבא, בע"ה :)
לא יכולתי להתעלם מט"ו בשבט שחל היום ומכל מה שקורה בחיי כרגע והחלטתי לחרוג מהסיפור ההוא, וחשבתי לספר סיפור של הווה, ואולי במקרה זה קשור איכשהו להווה שלכם ונוכל להתחבר יחד במקום הזה.
יש תקופות או מצבים בחיים של חוסר וודאות ובלבול.. אני בטוחה שאתם מכירים את זה, אין מצב שלא.
בכל אופן, אני מכירה את זה טוב מאד מהחיים שלי..
תחושות מגוונות מקיפות אותי בשלב חוסר הודאות- חוסר אונים, ייאוש קל (או כבד.. תלוי בסיטואציה), עצב, תהיה, תסכול, ומצד שני, יש בי סקרנות תמידית לראות מה יקרה ואיך הדברים יסתדרו.
אני חושבת שנסיון חיי, הביא אותי לראות שהדברים באמת מסתדרים בסוף וגם למדתי להמתין בסבלנות. (לפעמים אני שוכחת אבל האסימון תמיד נופל מתישהו וב"ה יש סביבי אנשים אהובים שמזכירים לי).
בכל אופן, חוסר הוודאות הזה יכול לגעת בתחום העבודה-פרנסה, מי כמוני כעצמאית מכירה את המקומות האלה.. אצליח לפתוח סדנה? היום שלי יהיה מלא בעבודה? לא חסר.. זה נוגע כמובן בתחום הזוגיות - עם מי אתחתן? ומתי למען ה'?? ואחרי שהתחתנתי- איך יוצאים מהריב המעפאן הזה... ולמה התחתנתי איתו בכלל?? (ב"ה אני כבר לא שואלת את השאלה הספציפית הזו אבל, כן, היו ימים ששאלתי).
ולא התחלתי לדבר על ילדים! הגדולה שלי חושבת עכשיו על שנה הבאה (תיכון). כמה חוסר וודאות.. כמה תהיות!
הקטנים שלי יכולים להיות לפעמים מאד מאתגרים...
מטורף.
פשוט מטורף.
אבל מתי זה מטורף?... זה מטורף כשאין לי את נקודת הפוקוס.
בחודשים האחרונים התחלתי לתרגל יוגה וכשיש תרגילים שמצריכים שיווי משקל, המורה שלי אומרת: "תמצאו את נקודת הדרישטי", כלומר את הנקודה בה אנחנו מתמקדים כדי לא לצאת מהאיזון.
הבנתי, שבחיים שלי, נקודת הדרישטי שלי היא ההכרה וההיזכרות ב"הכל מדויק".
אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי כשאני מודאגת\לחוצה\מתוסכלת.
כשאני זוכרת שכל התפאורה פה זו התפאורה הכי הכי נכונה לי, אני מצליחה לנשום עמוק ולהירגע.. פשוט להירגע..
אני נזכרת שאין פה טעויות.
הדמויות שסביבי, הן הדמויות הכי מדויקות ל"הצגה" שלי.
מה שעדיין אין לי, זה הכי הכי טוב לי כרגע.
הטוב שיש לי זה מה שה' רצה לתת לי.
ואז אני חוזרת לאיזון ויוצאת קצת מהבלבולים. (עד הפעם הבאה.. )
טוב, ואיך זה קשור לט"ו בשבט?
ביום ראשון זכיתי להיות בהופעה של רוחמה בן יוסף המדהימה והמתוקה, והרעיון בא ממנה (וגם מהספר "אמון" של דקלה יוספברג).
אנחנו חוגגים את חג האילנות בשעה שהעצים עומדים ערומים, הפרחים עדיין לא פרחו (חוץ מהשקדיה) אז מה החגיגה בעצם?
אם אנחנו מאמינים למה שאנחנו רואים, באמת המצב נראה בטטה. חורף.. קר, שלכת..אין פריחה בכלל.
אבל אנחנו לא "קונים" את זה! אנחנו יודעים שיש שם משהו. משהו שעוד יצא ויפרח ויהיה יפיפה.
אני מגייסת את כל כולי לנקודת הדרישטי שלי ונותנת אמון. אמון בעסק שלי, אמון בבן הזוג שלי, אמון בילדים שלי.
אני בוחרת לראות את מה שיש ולהאמין במה שאני עדיין לא רואה.
אני מתפללת לא ליפול ליאוש, כי כמו שואמרים הוא נעשה הרבה יותר נוח..
אני תמיד פונה לקרובים אלי שיחזקו אותי, שיעזרו לי לראות את הפרספקטיבה המאוזנת יותר.
זה לא קל לי אבל אני מזכירה לעצמי שיש גנן שמשקה את הפרח, ולפרח יש את כל הנתונים כדי לפרוח..
כמו שאמרתי- "הכל מדויק".
ומהי נקודת הדרישטי שלכם?
חג פורח ושמח לכולנו!
סיגל אברהם- "ביחד משנים מציאות". מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים.
לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290