"זהו, החוזה מסתיים השנה ואנחנו חייבים להחליט לאן פנינו מועדות" פתחה דקלה. "במשך חמש שנים סחבנו את זה ככה' אבל בשנה הבאה הילדים כבר יהיו גדולים ואני רוצה שנהיה בבית משלנו. במקום משלנו. אז חגי ואני נמנעים מלדבר על זה מכיון שכל אחד רוצה לגור במקום אחר... אף פעם לא הצלחנו לסיים שיחה בנושא הזה באופן חיובי, תמיד בכעס ובריחוק... אבל עכשיו אין לאן לברוח ואם לא נחליט לא יהיה לנו איפה לגור!"
"אז המציאות מכריחה אתכם לפתוח נושא שאתם נמנעים מלשוחח עליו באופן טבעי", שיקפתי, "איזו הזדמנות נפלאה", הוספתי וקיוויתי להוסיף קצת אנרגיה חיובית לאווירה שכבר התחילה להיות כבדה.
תראה מושון, אני לא חושב שאתה מבין כמה העניין הזה רציני וכבד," הסביר לי חגי, "יש בינינו הבדלים רציניים שכל עוד אנחנו מחליקים אותם זה בסדר, אבל ברגע שההבדלים הללו צצים, הולך להיות ממש לא נעים, זה ממש לא פשוט. אני אוהב את השקט שלי, להיות בבית אחרי העבודה, רוצה אוויר לנשימה ולא זקוק להרבה אינטראקציות חברתיות. אבל דקלה הזאת, גוש אנרגיה. זקוקה לעיר בלי הפסקה, אורות, מכוניות ועשן, מה היא מוצאת בשטות הזו בכלל?! אני רוצה לגור בישוב קטן ודקלה רוצה לעבור לאחת מהערים הגדולות ומבחינתי זה לא בא בחשבון. ומבחינתה דעתי לא באה בחשבון. אז אתה חושב שתוכל לעזור לנו?"
אני כל-כך לא אוהב שמטופלים שואלים אותי את השאלה הזו, מפני שתשובת "כן" עשויה לשים את האחריות לפתרון הקונפליקט עלי, וזה עשוי לגרום לבני הזוג לחשוב שהם פטורים ממאמץ אמיתי לשינוי, מה שבעצמו יפגע בטיפול. ומצד שני, אם אשיב "לא", אני שומט את הקרקע מתחת לסיבה לשוחח על הנושא... לבסוף אמרתי "אני לא יודע אם אוכל לעזור לכם. האם הייתם מעוניינים לבדוק?"
דקלה וחגי החליפו מבטים והגיעו להחלטה משותפת: "שיהיה לך בהצלחה, אנחנו מעוניינים לנסות..."
"אז שימו חגורות בטיחות, אנחנו יוצאים לדרך" הכרזתי, "אני מציע שבתור שלב ראשון כל אחד מכם יציג את בפני בן/בת זוגו את הטיעון של בן/בת זוגו בנושא המדובר. כלומר, דקלה תסביר לחגי מדוע לדעת חגי כל-כך חשוב לגור בישוב קטן. כאילו היא נכנסת למוחו וללבו. לאחר מכן דקלה תשאל את חגי: "האם אתה מרגיש שאני מבינה אותך?" אם חגי ירגיש שדקלה ממש מבינה אותו, הוא יגיד לה "תודה רבה שאת מתאמצת להבין אותי". ולאחר מכן תחליפו תפקידים. אם חגי ירגיש שדקלה לא מבינה אותו לגמרי, עליו לומר לדקלה: "את מבינה חלק מדברי" ואז על דקלה לומר לחגי: "מה אני עוד צריכה לדעת כדי להבין אותך לגמרי?" ושוב על דקלה להציג את הנושא של חגי ולשאול "האם אתה מרגיש שאני מבינה אותך?" וחוזר חלילה. לבסוף, אחרי שחגי יאמר לדקלה שהוא מרגיש שהבינה את דבריו, על חגי להציג לדקלה מדוע לה כל-כך חשוב לגור בעיר. ולבסוף עליו לשאול "האם את מרגישה שאני מבין אותך? וכן הלאה".
באותה פגישה העמיקו חגי ודקלה את היכרותם ההדדית. מסתבר שחגי לא ידע עד כמה דקלה חשה בדידות בישוב בו הם גרים, ועד כמה בדידות זו מזכירה לה את הבדידות מילדותה. עד כמה היא זקוקה לתחושה של 'חיות'. הוא נעשה אמפתי לכאב שלה ורצה לשמח אותה. דקלה מצד שני הבינה יותר את הצורך של חגי בשלווה וברוגע, והבינה עד כמה הוא לא חש בנוח במקומות הומי אדם.
בפגישה הבאה שוחחנו על ה'חיות' ועל ה'רוגע'. אחרי שהבנו שהנושא האמיתי אינו 'עיר גדולה' או 'ישוב קטן' אלא החוויה הנפשית שהם מספקים, משהו החל להתגמש בנפש. מאחר ועיר גדולה מספקת את תחושת ה"חיות" לדקלה, וישוב קטן מספק את תחושת ה'שלווה' לחגי, נפתחה הדלת למחשבה אלו דברים נוספים יכולים לספק לדקלה את חווית ה'ביחד' ולחגי את ה'שלווה'.
בפגישה השלישית הרחקנו לכת ושוחחנו על האפשרות לחיות בעיר בתחושת 'שלווה', ועל האפשרות לחיות בישוב בתחושת 'חיות'.
משהו קרה. משהו נרגע. הבנה חדשה צצה מתחת לפני השטח ונראה שהקונפליקט הגדול איבד משהו מהאנרגיה המסוכנת שלו.
ואשר להחלטה הסופית של חגי ודקלה?
אולי אדע בסוף השנה…
מושון לוינגר, הוא עו"ס קליני, מטפל פרטני וזוגי, מתמחה בטיפול מיני ויועץ לפנויים פנויות. mooshon.lr@gmail.com