אני מתבוננת בה, מגלגלת אותה בין אצבעותיי, נזכרת באותו יום יפה ונעים ברחובותיה של העיר ירושלים.
שנינו צעירים ויפים. הוא אגב, עדיין שמור יפה, נראה כמעט כמו חדש.
הוא היה חייל ואני סטודנטית בין עבודות. מסתובבים בעיר הקודש עוברים בין חנויות, מדברים, מתכננים תוכניות. עוצרים מול חנות תכשיטים ובוחרים להיכנס ושם לרכוש טבעת לו וטבעת לי. אותה הטבעת שהוא עונד עכשיו. אותה הטבעת שאני עכשיו בוהה בה ותוהה בה.
כמה היא דקה, כמו משכורת של חייל ובת שרות לאומי. כמו הביטחון הכלכלי שהיינו בו. או שאולי זאת היתה אחריות, בגרות. לא יודעת. תוהה.
חייל צעיר בן קיבוץ, ואני בת כפר פשוטה.
לא העזנו לחלום על מעבר למה שחייבים.
כמה היא דקה וכמה אני מנסה לא להתבאס מזה. להגיד לעצמי שזה תפל. אני מאמינה בכל לבי ויודעת בראש שזה כל כך לא העיקר. אני מוצאת בתוכי מילים ודיוקים שמצליחים לעשות לי סדר בדברים. מתבלת בהיגיון ובאהבה את המחשבות. הדקיקות שלה מסמלת עבורי את מאיפה שבאנו, כמה צעירים היינו, חסרי אמצעים ופשוטים.
נשארנו פשוטים.
כמה אהבה, כמה תמימות של נער ונערה. לא כסף לא נכסים. עניין אותנו רק אנחנו, החברות העמוקה, סיפור האהבה שלנו.
זה לא תמיד היה לי פשוט. להסתפק באהבה הגדולה ולא לרצות גם את החומר... את העושר. מה, לא רציתי חתונת פאר? שמלה ממעצבת על? דירה במשכנתה מסובסדת כי להורים חשוב שתהיה לנו דירה אבל חשוב שגם נלמד להתנהל כלכלית. ורכב ככה בקטנה, שיהיה לכם.
רציתי. היום אני מבינה שרציתי. אבל אז, לפני 13 שנים, זה באמת לא היה הנושא. בזמן שכולן וכולם התעסקו במי ישלם על מה וכמה. בזמן שדייטים נפסלו בגלל אופק כלכלי. אולי הייתי אמורה קצת להתעסק בזה, אבל מבחינתי זה פשוט לא היה רלוונטי.
אני הרגשתי כמדלגת על עננים, כמו ילדה שמרשים לה לקפוץ בשלולית, כמו זכיתי בפרס הכי שווה. אני מאוהבת והחבר הכי טוב שלי מאוהב בי. אנחנו מתחתנים.
כמה אני מנסה להילחם בעצמי להזכיר לי שזה באמת הכי חשוב האהבה הזאת שלנו. כמה זה לא תמיד פשוט.
ואני ממשיכה להתבונן בטבעת הזו, שאני עונדת עוד רגע 13 שנים, ואני כל כך גאה בה. אני מחייכת לעצמי בסיפוק, שתמיד אזכור את האהבה הזאת, שאינה תלויה בדבר. רק בנו ובבורא עולם.
אני כל כך מאמינה באהבה ובחברות שמנציחה את הפשטות את התום ואת מה שחשוב בחיים באמת.
עם כסף אולי קונים בית אבל לא בהכרח מקימים בית, גודל הטבעת לא מעיד על איכות הנישואין.
נשמע קלישאתי? אז מה.
ושאהיה שמחה בחלקי כי חלקי טוב.
שירי רימון, בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה