"אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע". עם ההבנה הזאת פחות או יותר יצאתי לעולם הדייטים לפני כך וכך שנים. תמיד הייתה לי הפרדה כזאת בראש בין העולם שלי והעולם "שלהם" (החילונים). ההפרדה הזאת עזרה לי להבין שככל הנראה, הדרך שבה אנשים פוגשים אחד את השני בסרטים היא לא בדיוק הדרך שבה אני אפגוש את בן זוגי . כנראה שאני לא אפגוש אותו במסדרון של התיכון כשאני אפיל קלסר והוא יתכופף להרים אותו ויביט לתוך עיני… כנראה שלא ניפגש ברחוב ונתאהב במבט ראשון. כנראה לא אפגוש אותו בלימודים (למדתי בחוגים של בנות בעיקר) וכנראה לא בעבודה (אני עובדת במוסדות חילוניים בעיקר ועם צוותים של נשים). התחלתי לגבש לעצמי בראש את הדרכים שבהם דתיים נפגשים ומכירים אחד את השני ופתחתי לעצמי ליתר ביטחון את כל האופציות כי "אי אפשר לדעת", ויצאתי לדרך.
בשלב מסוים חברות שלי התחילו להכיר ולהתארס וכל פעם שזה קרה שאלתי אותן איך הן הכירו את בחיר ליבן. רק כעבור כמה שנים הבנתי שאני עושה את זה כדי שיהיה לי מושג באשר לדרכים שבהם דתיים נפגשים כדי שאדע איך אני יכולה לפגוש את בעלי. הסיפורים שלהן עזרו לי לנסות לדמיין איך יהיה אצלי. כך למשל היה הסיפור של זאת שבמשך תקופה עבדה על המידות שלה וידעה כבר לפני שיחת הטלפון שהשדכנית עומדת להציע לה את בעלה. והייתה זאת שבעלה היה נראה מוזר בעיניה בהתחלה ובהמשך היא בכלל זאת שאמרה לו שהיא לא מסוגלת ככה וחייבת שהם יתחתנו כבר. הייתה זאת שהצעתי לה לנסות את דוסידייט והיא עשתה לי פרצוף של "למה נראה לך?!" וכעבור כמה חודשים פגשה את בעלה… דרך דוסידייט. הייתה החברה שהכירה את בעלה במפגש אקראי בנמל תעופה וזאת שהכירה את בעלה במפגש של חברים, זאת שחברים הכירו בינה לבין בעלה וזאת שחברה שלה יצאה עם בעלה קודם.
כשהחברות שלי שיתפו אותי בעולם הרגשי שלהן בתקופה לפני שפגשו את בן זוגן, זה עזר לי להבין שזה יכול לקרות בכל מצב ובכל דרך. הייתה זאת שהייתה כבר מיואשת ובטוחה שזה לעולם לא יקרה וזאת שהתארסה עם בעלה למרות שממש לא אהבה אותו. הייתה זאת שמרוב שהעריצה אותו, לא הייתה מסוגלת לדבר בפגישות הראשונות וזאת שיצאה ונפרדה ממנו 3 פעמים עד שהתחתנה איתו. הייתה זאת שידעה שהוא אוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותו וזאת שבכלל לא התעסקה בשאלה של אהבה כשהם התחתנו. כך הצטברו לי עוד ועוד סיפורים שעזרו לי לחלום ולנסות לדמיין איך זה אולי יקרה אצלי.
הסיפורים האלה כמובן חלחלו והשפיעו על פגישות שלי עם בנים. בכל פעם שבן נקלע לדרכי (בין אם זה דרך אתר אינטרנט או שידוך או חברה או סתם מפגש אקראי) חלק ממני התחיל לדמיין איך אני מספרת לחברות את סיפור הפגישה שלנו בחיוך כעבור כמה חודשים כשאני כבר מאורסת. כל פעם שסיפור התחיל להירקם ניסיתי לזכור את כל פרטיו כי אולי זה יהיה סיפור שארצה לספר בהמשך לילדים ולנכדים. כל סיפור שנרקם היה פוטנציאל ועם כל בחור כמעט הייתה תקווה שאולי עכשיו זה יקרה… כי זה יכול להגיע מכל מקום.
למשל, הייתה הפעם ההיא ממש לפני עשר שנים שהאח של החברה התחיל איתי ובעצם גם אני איתו וכשהוא הבין מה אני מחפשת אז בכלל הייתה התלהבות באוויר ובסוף זה נמוג. והיה ההוא שהכרתי דרך האינטרנט ובסוף הסתבר שהזהות שלו בדויה אבל לרגעים דמיינתי איך אני מספרת שאנחנו נשואים למרות שהוא עוסק בהחזרת אנשים בתשובה ואני בכלל עובדת עם חילוניים ולרגע לא מנסה אפילו לקרב אותם ליהדות. לפעמים הסיפורים היו נורא סתמיים כמו הצעות רגילות כאלה דרך חברה או שכנה או הצעות שנשמעו גרועות ובכל זאת קיבלתי אותן או הצעות שנשמעו מושלמות ובסוף אכזבו וכל פעם דמיינתי איך...
בראשי נרקמו להם עוד ועוד סיפורים. חלק מהסיפורים היו מוצלחים כמו ההוא שביקש מאבא שלו שיפנה לקרובת משפחה שלי כי הוא שמע שאני מתאימה לו או ההוא שקרא באינטרנט על איך שתרמתי את השיער שלי והחליט שהוא חייב להכיר את זאת שעשתה מעשה כזה מיוחד ולא רצה לגלות לי בהתחלה למה הוא כל כך רוצה להיפגש איתי. סיפורים נרקמו כל פעם מחדש, כל פעם שהתחלתי לפגוש בחור.
מלבד הפרטים על איך שהכרתי כל בחור, ניסיתי לזכור מה עבר עלי באותה התקופה כי זה גם חלק מהסיפור וזה גם יעזור לי להסביר בדיוק כמו כל החברות שלי למה זכיתי באותה הרגע להתארס. הרי לכולן יש סיבה אז גם לי… הכרתי אותו ממש כשהייתי לקראת סיום תואר שני שעברתי בו תהליך מאד משמעותי, הכרתי אותו כשכבר הייתי מיואשת לחלוטין, הכרתי אותו ברגע שהצלחתי להשלים עם חיים בלעדיו, הכרתי אותו כשהייתי מסוגלת לדמיין חיים איתו, הכרתי אותו כשוויתרתי על רשימת המכולת שלי, הכרתי אותו כשהבהרתי לעצמי מה חשוב לי ועל מה אני לא מוכנה בשום אופן להתפשר ברשימת המכולת שלי, הכרתי אותו כשהתחלתי להתחזק מבחינה דתית, הכרתי אותו כשהתחלתי לוותר קצת על המקום של הדת בחיי. וגם, ניסיתי להסביר למה הייתי חייבת לפגוש אותו באותו הרגע. כי הרי אם הייתי פוגשת אותו בתקופה אחרת הוא לא היה דתי עדין או היה נשוי לאחרת או במקום גרוע מידי בחייו או במקום טוב מידי או שאני הייתי במקום לא טוב. כל פעם שהייתה הצעה על הפרק דמיינתי את הסיפור נרקם ודמיינתי את הסיפור וההסבר והייתי כל כך מוכנה שזה ייהפך למציאות. ופעם אחר פעם זה לא קרה.
לאחרונה, לאחר אכזבה גדולה, עצרתי ואמרתי לעצמי שזה פשוט מטורף שאני ממשיכה להאמין ולדמיין. הרי אני כבר למעלה מ14 שנה מחפשת את שאהבה נפשי. אפילו יעקב אבינו לא היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן לרחל ואילו אני... ואמרתי לעצמי שזה לא ייאמן שאני עדין מנסה להבין איך רווקים הכירו כדי להבין איך זה יכול לקרות לי ואני עדין מנסה לתפור לעצמי סיפורים בראש כל פעם שיש הצעה חדשה ומאמינה מחדש שאולי עכשיו. זה לא שאני מכריחה את עצמי לדמיין את הדברים האלה. זה לא כמו התרגילים האלה בדמיון מודרך שכל הזמן אומרים לרווקות לעשות ("תדמייני לפרטי פרטים איך את נראית בשמלת כלה"). פשוט ככה המוח שלי עובד. זה תמוה בעיני במיוחד כי אני לא מגדירה את עצמי בחורה אופטימית. אני חושבת שאני פשוט רואה את המציאות כמו שהיא. לא פסימית אלא מציאותית. אבל בכל מה שקשור לפגישות עם בנים, אני מאמינה כל פעם מחדש שהנה עכשיו זה יקרה ברגע הכי צפוי/ לא צפוי במקום הכי צפוי/ לא צפוי ואני אדע מיד שזה הוא או שאתבלבל איתו במשך כמה חודשים עד שנחליט לקפוץ למים וזהו והוא יהיה בדיוק מה שחיפשתי או הכי רחוק ממה שדמיינתי לעצמי אבל...זה יהיה הוא.
כשהתחלתי לכתוב בראש את הטור הזה, הוא נכתב אצלי בראש לאורך הימים הנוראים בהדרגה ולאורך יום ההולדת שלי ולא ידעתי איך לסיים אותו, כי אני לא יודעת איך הסיפור שלי מסתיים, ולא רציתי להישאר במקום של עצב. ואז, בשבת האחרונה הייתה לי תובנה. הבנתי שהתחושות האלו, החלומות, הפנטזיות, זה בדיוק מה שאלוקים נותן לי כשאני מבקשת ממנו כוחות להמשיך ולהאמין, גם אחרי כל כך הרבה שנים, שזה יקרה.
הרבנית ימימה אמרה פעם שכל עוד מתגעגעים וכוספים למשהו, זה אומר שזה שלנו וברגע שאנחנו מפסיקים להתגעגע, זה כבר לא. אז כל עוד אני יכולה להמשיך להתגעגע לבן זוגי ולדמיין איך אפגוש אותו, זה אומר שהוא קיים אי שם והוא שלי. אני לא מאמינה באמיתות מוחלטות כי כבר ראיתי שאפשר לפגוש את בן הזוג מתוך מקום של תקווה וגם מתוך מקום של ייאוש וגם כשאת אוהבת את עצמך וגם כשאת לא. אבל אני רוצה להאמין. וכשאני אפגוש אותו, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להגיד לו שבאמת חיכיתי לו כל השנים ושהוא היה אצלי בלב, ולכן, אני ממשיכה לדמיין ולקוות. אלוקים ישלח לי אותו מתישהו ואני רוצה את הכוחות להמשיך כי אני לא יכולה בלי.
פייסבוק הזכיר לי שלשום שבתחילת שנה שעברה רמזתי לכולם שתשע"ז זה "תהה שנת עוד זיווגים", וכמובן שתשע"ח זה "תהה שנה עם חתונות", זה ממש מתבקש, אבל הרגשתי שזה מיותר כי אנשים זוכרים אותי גם בלי זה. אך מיד לאחר המחשבה הזאת, נזכרתי במשהו שקרה לפני 10 שנים בפתיחת שנת תשע"ח. הייתי בסעודת אמנים אצל חברה וכשהגיע סבב הברכות של בורא פרי הגפן כנגד שידוכים, קמתי ודיברתי אל לב הנשים שם שאת רובן לא הכרתי. דיברתי על כך ששנת תשס"ח זה כנגד "תהה שנת סידור חתונות" (כן אני יודעת שחתונה לא מסדרים אבל לא היה לי רעיון אחר), והן ממש התלהבו מהרעיון ודיברתי על איך שחשוב לעשות שידוכים ואיך כולם יוצאים מנקודת הנחה שרווקות מקבלות הרבה הצעות ולעתים זה לא נכון. הנשים ממש התרגשו וחלקן אפילו דמעו (שלא לומר בכו) ואמרו לי אחר כך כמה אני מרגשת וחלקן התעניינו וניסו לברר מה אני מחפשת וחשבתי לעצמי שאולי בזכות האומץ הזה והרגע הזה של דיבור אל ליבן יקרה משהו ובסוף לא יצא מזה כלום...
הנה מלאו מאז 10 שנים וקרו הרבה דברים אבל לא זכיתי לסדר חתונה ולא זכיתי לערוך חתונה אבל… זכיתי להמשיך להאמין, וזכיתי להרגיש שיש לי כוח להמשיך. המבחן שאלוקים מעמיד אותי בו הוא יותר קשה מהמבחן הספציפי הזה של יעקב (כי הרי היו לו עוד ניסיונות קשים) וליעקב בכלל הייתה דמות של אשה מול עיניו לאורך כל הדרך, אז בכלל עכשיו אני עוקפת אותו בסיבוב, אבל אלוקים שלח כוח. אין לי דרך אחרת להסביר איך אני מצליחה כל פעם מחדש להתמלא בכוחות ולדמיין שוב כמו בפעמים הקודמות איך אני פוגשת אותו ואיך זה קורה.
עכשיו עונת "אחרי החגים" מתחילה ואני לוקחת נשימה עמוקה ושוב מנסה להאמין שזה יקרה ומאחלת לעצמי וכל החברות שלי שנמצאות איתי עדין בדרך הארוכה והכואבת הזאת שתהיה לנו שנה עם חוזק. עם לב שנשאר שלם למרות שהוא נשבר כל כך הרבה פעמים, עם אמונה שממשיכה להיות מורגשת בעומק הלב גם כשאנחנו מתייאשות ועם חלומות ופנטזיות שממשיכות להתרקם גם כשכבר ראינו כל כך הרבה פעמים שהן אף פעם לא נהפכות למציאות, כי זה הכוח להמשיך.
זו המתנה שאלוקים נתן לנו
זו הדרך שלנו לזכור שאנחנו לא לבד
וזו הדרך לדעת שיום אחד נרקום חלום כלשהו, והוא יהפוך למציאות.
אלישבע נעמי סביר היא רווקה, מורה למוסיקה ותרפיסטית במוסיקה, תושבת ירושלים