"הלוואי שהיה כאן סניף של איקאה
שאסתובב בו בראש השנה כמו השמש הבוער ומסילותיו
וארגיש שאני בבית של המגזינים
ויש לי כלי הארוח והספות שישבו בהן האורחים
כמו שהם ישבו אצלי פעם
וכוסות עם רגל שהם יסובבו בהן את היין ויגידו ממש מצוין
וכולם ילהגו ותהיה מוזיקה שקטה ברקע שאף אחד לא יקשיב לה
אבל היא תעשה טיפונת רעש כדי שאף אחד לא ישמע את אף אחד...
ואף אחד לא יסתכל לאף אחד בעיניים"
(תרצה פוסקלינסקי שחורי)
השבוע קבלנו את הקטלוג החדש של איקאה שמבטיח לנו חיים קלילים, נקיים וצבעוניים. מרתק אותי תמיד לחשוב על הפער בין התמונות המשפחתיות החגיגיות וההרמוניות לבין מה שמסתתר מאחוריהן. הבגדים החדשים, הצלחות הלבנות עם הפס המוזהב, הסחלב הסגול והרימון האדום. ומאחורי היופי המאורגן הזה דחוסים המתחים, הכעסים, הקנאות, המריבות, כל מה שהופך אותנו למשפחה אמיתית, חיה ותוססת.
רולאן בארט בספרו "מחשבות על הצילום" עוסק בצילום ובמקום שבו מפתחים את הצילומים: החדר החשוך, החדר שבו מתרחשת ההתגלות. הוא מנסה לפענח את מהות הצילום. הוא מבחין בין שני מושגים בסיסיים- סטודיום ופונקטום. הסטודיום הוא הסדר, הרקע היפה שנבחר לתמונה, הוא המרחב הצפוי. הוא המשפחה העומדת בבגדי חג מחובקת ומחוייכת, או המשפחה הזורמת שמצטלמת על רקע נוף מהמם בחופשת הקיץ המשפחתית. על רקע הסטודיום מופיע היסוד השני של הצילום שינפץ את הסטודיום. יסוד שעולה מן התמונה ומגלה פצע, מגלה כאב, מגלה אי סדר. זהו הפונקטום. מילה בלטינית לפצע שגורם מכשיר חד שמכוון לעברך, נקודה שהיא כמו ראש חץ, כמו קוץ. ה'פונקטום' הוא כמו דקירה. בפונקטום יש נקודה שמטלטלת, שמעוררת.
הסטודיום הוא הצפוי, המתוכנן, המאורגן, תמונת המשפחה החגיגית והפונקטום הוא הרגע שבו פורץ אל פני השטח כאב אמיתי, כזה שמנסים להעלים אותו, להסתיר אותו, לייפות אותו במפה לבנה ופרחים וכוסות יין ארוכות רגל. זהו דבר מה שפוצע אותי כאשר אני מתבוננת בתמונה. הפונקטום מתגלה דרך הבעות פנים או תנוחות גוף, דרך דמות שנראית לא שייכת, דרך מבט כאוב של אחת הדמויות בתמונה ה"הרמונית".
זו יכולה להיות כלה חדשה שמגיעה לחג ומרגישה לא שייכת ולא מוערכת, הבן שזה עתה יצא מהארון או הדודה הרווקה. לא נעים להיות בתפקיד "האחר", "הזַר" כאשר כולם סביב השולחן מהווים קבוצה הומוגנית, מגובשת ומלוכדת . נוכחות "הזר" בטריטוריה המשפחתית המוכרת והסגורה מעוררת רגשות חזקים. בעצם נוכחותה היא משנה את המפה הקיימת ויוצרת מפה חדשה, בעצם נוכחותו הוא מנכיח את השונות, את החריגות, את הפגיעה בסדר הטוב. בעצם נוכחותו הוא מבטל את המצב הקיים, מרחיב את גבולות המשפחה ומעביר אותה לשלב חדש שיש בו הרבה אי וודאות.
אך טבעי שכלה חדשה תרגיש לא בנוח סביב שולחן החג, שבחור שנמצא בלבטי יציאה מן הארון יחוש זר בביתו כשבדיחות הומופוביות מעוררות צחוק סביב השולחן. הזרים שבינינו סובלים וסובלות מחלישות הדעת מעצם המחשבה על שש ארוחות חג משפחתיות בהן השעון לא מתקדם, האוכל לא מחליק בגרון ותחושת הזרות הולכת ומתעצמת ממנה למנה. בימים בהם אנו מרבים לשיר ולבקש מה' שיפתח את שפתינו מצווה עלינו בראש וראשונה לפתוח את הלב ואת העיניים, להאיר פנים גם למי שלא מחזיר לי את הבבואה של עצמי כשאני מביטה אליו.
ואם החג המתקרב מעורר בך עננות אפורה, אל תתני לפסיביות ולחוסר האונים להשתלט עליי. רפדי לעצמך את ימי החג בדברים שעושים לך טוב, ספר שתוכלי לצלול לתוכו, בגד שאת מרגישה בו טוב, טיול קצר למקום שאת אוהבת, מפגש עם חברים שגרים או מתארחים באזור, צרי לעצמך פתחי אוורור שיעזרו לך לעבור את החג הארוך, עם כל התפוחים, המרור והדבש.
איילת וידר כהן היא פסיכולוגית קלינית מחברת המדריך "באהבתינו-גוף ונפש בזוגיות" מדריך לאינטימיות זוגית ומינית, מרצה בקריה האקדמית אונו, לשעבר יו"ר קולך