מרבית בני אדם המבקשים לחיות חיים משמעותיים חפצים להטביע חותם כלשהו בעולם. מזכרת לקיומם עלי אדמות. משהו דרכו יזכרו בחיי הנצח כחלק מתרומתם למין האנושי. יש כאלה שישקיעו בשימור זכרם בתרומה להקמת מבנים מפוארים בבתי חולים או אוניברסיטאות, אחרים ינסו להשקיע את כישרונותיהם ביצירות ספרותיות ואמנות אותן יבקשו להשאיר אחריהם.
מהי הדרך בה משה מבקש להיזכר בעיני הדורות שיבואו אחריו - האם בתורה אותה הוריד מסיני? אולי בהוצאת עמו מעבדות לחירות? או כמנהיג שמוביל את עמו במדבר? ספר דברים יכול לתת לנו תשובה לשאלה הזו.
עיון בספר יגלה נאומים ארוכים. משה מזהיר מפני העתיד לקרות אם לא ילכו בדרך הישרה בעיני אלוקים. הוא מוכיח את העם על התנהגותו בעבר בחטא העגל וחטא המרגלים, מחזק את שמירת המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ועוד. אבל האם ניתן להצביע על מסר שהוא השורה התחתונה של דבריו? מסר בו נוכל להיאחז ולומר כי זהו החותם שהוא השאיר לנו.
משה העניו מכל אדם אינו עסוק בשאלה אישית אגוצנטרית, אלא במסר המרכזי אותו הוא מבקש להנחיל לדורות. אם נקשיב למילות הסיום של משה נלמד כיצד ביקש גדול המנהיגים להיחרט במחשבתנו. התורה מתארת את הרגעים האחרונים בהם משה מדבר עם העם. אין הכוונה למה שיהושע כותב על המתרחש אחרי מותו, גם לא מילות הפרידה של אלוקים ממשה. המלים האחרונות שהתורה שמה בפיו של משה: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהשם.. ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך".
אם נעצור רגע וננסה לדמיין כיצד נפרד מהעולם הזה אדם צדיק, יתכן ויעלו בזיכרוננו תמונות של גדולי ישראל וסיפורים ששמענו על צורת הסתלקותם מהעולם. באף אחד מהם לא מופיע משהו קרוב לפסוק הזה. אין הוא קורא "שמע ישראל" כרבי עקיבא ואין הוא נושא וידוי. אחרי כל התוכחות, אחרי כל האזהרות, אחרי כל התסכולים ואחרי כל המרורים, אותם ספג משה מבני ישראל, הוא אומר להם את המלים המדהימות הללו: אשריכם ישראל. משה לפני מותו - מברך. "אני יודע כמה מרורים האכלתם אותי במדבר, אני גם יודע מה יקרה בעתיד למנהיגיכם ונביאיכם, אבל אחרי כל זה אני אומר בלב מלא אהבה "אשריכם ישראל".
משה יודע כי כל החטאים והקלקולים בישראל הם חיצוניים, שייכים לקליפות חיצוניות העוטפות את האדם ואין להם ולא כלום עם עומק זהותם. בסופו של דבר זהו עמו של השם, והוא ייוושע בהשם גם אחרי שיעבור בדרך את כל העבודות זרות המשונות והגרועות ביותר. משה גם יודע לומר שאחרי כל הסבל אותו יעבור העם מאומות העולם, הם ייחלשו ואנחנו נעלה. הכול זוכרים את האימפריות הבבליות והאשוריות, מצרים ורומא מספרי ההיסטוריה. מה נותר מהן היום? "ואתה על במותימו תדרוך".
משה בדבריו האחרונים מגלה מיהו מנהיג אמיתי. אדם שכל כולו סיפור אהבה לעמו. לא ניתן לחשוד במשה שלא ידע לבטא את תחושותיו ביחס לקשיות העורף של העם, כמו גם ביחס לטרחנותו וקטנוניותו - "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם". אבל את הספר הגדול של האומה הוא יסיים ב"וזאת הברכה אשר ברך משה".
סוד התוכחה הוא במקור ממנו היא נובעת. משה יודע כי דווקא בשל אהבתו את עמו הוא מסוגל גם לומר להם את כל אשר על לבו. אבל בסיום, המילים האחרונות הן מילים של אהבה. עם ישראל הוא עמו של אלוקים. זאת האמת ההיסטורית וזו האמת האלוקית ולכן מי שיברכו יבורך ומי שיקללו יקולל (כידוע מברכת אלוקים לאברהם). משה נמנה עם המברכים מתוך חיבור עמוק ומיוחד וזה החותם שהוא השאיר לנו. אשריך ישראל.
הכותב הינו יו”ר - עמית של רשת אור תורה סטון, יו"ר ארגון רבני צהר ורב העיר שהם