עשרות אלפים ליוו את תושבי גוש קטיף במאבק (ולעתים אף מאות אלפים). אלפי אנשים ליוו אותם בתקופה הראשונה לאחר העקירה, בהיותם בבתי המלון אולם, אחר כך, הכל נשכח. אנשי גוש קטיף נותרו לבדם בנסיון השיקום הקשה כל כך. אנשים בלבם עדיין אוהבים, חושבים ומזדהים, אולם, ההלם שתקף, השבר הגדול, הוציא את כולם החוצה. כל מי שלא חייב להיות בפנים - לא נשאר בפנים.
אולי טעינו גם בתעסוקטיף בכך שהיינו עסוקים (ועדיין עסוקים) כל העת בעזרה לעקורים, בחיפוש מקומות עבודה, בעידוד ובסיוע, ולא השקענו בפרסומם של הדברים (שאמנם, פורסמו ברמה זו או אחרת, על ידי וועד המתיישבים ואחרים). אולי טעינו, שאת הכסף עבור התמיכה בקורסים מקצועיים לעקורים, בסיוע בפתיחת עסקים ועוד, חיפשנו בעיקר בארצות הברית. מי שלא שותף, גם איננו חווה ואיננו מרגיש כל יום את גדול הבעיה.
כשאני נותן שיחות על מצב התעסוקה של תושבי גוש קטיף, באים אלי אנשים המומים: "לא ידענו שהמצב כל כך גרוע!". אנשים מהציבור התומך והאוהב של גוש קטיף, לא מחובר ולא מצוי במתרחש בקרב עקורי גוש קטיף. אם ציבור זה איננו מודע לקשיים ולבעיות, כיצד יידע מכך ציבור שאיננו מזוהה עם גוש קטיף?
שלוש שנים אחרי. נראה שהכל כבר תם. צריך להמשיך הלאה. אולם, למרות שב"ה הצלחנו להשיב כ-1000 מתושבי גוש קטיף לעבודה, עדיין קרוב ל-700 מובטלים. עדיין יש בעיות קשות, גם שלוש שנים אחרי. ננסה כולנו להירתם לטובת אנשי גוש קטיף. לראות כיצד ניתן לסייע בעזרה, בחיפוש עבודות, בסיוע כספי ועוד.
אולי דברים אלו יתנו בנו אחריות נוספת, לעזור בנושאים חברתיים ובנושאים סוציאליים אחרים גם בשכבות אחרות בעם ישראל.
"לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
שתהיה לנו בע"ה שנה טובה ונעימה, שנה שבה נתחזק כולנו באהבה ובאמונה, שנה שבה נשמח כולנו איש ברעהו, נשמח בקיום תורה ומצוות, נשמח ונאהב את ארצנו הקדושה. שנה שבה לא יצטרכו עם ישראל לא זה לזה, ולא לעם אחר, שנה שבה ימלא הקב"ה כל משאלות לבנו לטובה.
הרב יוסף צבי רימון, מייסד ויו"ר תעסוקטיף
החל מראש השנה ועד ליום הכיפורים, נפרסם מידי יום מאמר של איש ציבור המבקש להתוודות ולהוסיף חטא נוסף לרשימת החטאים הקולקטיבית שלנו.
עוד בפרוייקט: