סיפור כפול: האם לסיפורי הבריאה מותר להיות מיתולוגיה קדומה ותו לא?

ל"מעשה בראשית" אין תוכן עצמי בשיטת הרמב"ם: התורה אינה מלמדת אותנו מדע, אלא רק את ההוראה להקדים את לימוד המדע כמבוא ללימוד חכמת האלוהות

חדשות כיפה אליהו גליל 01/10/13 09:53 כז בתשרי התשעד

סיפור כפול: האם לסיפורי הבריאה מותר להיות מיתולוגיה קדומה ותו לא?
shutterstock, צילום: shutterstock

אמש התפרסמה ידיעה חדשותית מוזרה: בספר התורה של אחד מגדולי הרבנים בציבור החרדי, הרב חיים קנייבסקי, התגלתה טעות; סיפור הבריאה בספר התורה המהודר חזר על עצמו פעמיים. לפי המדווח באתרי החדשות, "הופיעה היריעה הראשונה של פרשת בראשית באופן כפול, ואילו היריעה שאמורה להיות לאחריה לא הייתה". מי שחיבר את היריעות לכדי ספר אחד טעה במלאכתו וחיבר שני יריעות זהות - ודילג על היריעה הבאה בתור (אולי הוא טעם לפני כן מיין הסגולה של הרב קנייבסקי וחשב שזו הסיבה שהוא רואה כפול?).

אלא שסיפור בריאה כפול נמצא לא רק בספר התורה הפסול של הרב קנייבסקי, אלא גם בכל שאר ספרי התורה המוכרים לנו. לסיפור הבריאה הראשון שתחומי המחייה הטקסטואליים שלו הם הפסוק הראשון של פרק א' בספר בראשית עד הפסוק השלישי של פרק ב', נקרא בקיצור סב"א; לסיפור השני - פרק ב', פסוק ד' עד פרק ב', פסוק כ"ה - נקרא בפשטות סב"ב. הכפילות בנוסח המקורי של התורה לא הייתה מטרידה אף אחד אלמלא הייתה גוררת עמה סתירות פנימיות שאחדות מהן נראות בלתי פתירות. איני מתכוון כאן לסתירות חוץ-תורניות, בין תיאור הבריאה המקראי ובין התיאוריות המדעיות המודרניות והעובדות הידועות לנו על עולם התופעות, אלא לסתירות בין סיפורי הבריאה עצמם. בסתירות אלו אין כל חידוש - כל בר בי רב דחד יומא בוודאי העלה אותן בדעתנו - אכן, מרוב שהורגלנו בפתרונותיהם של חכמינו ז"ל, אנחנו כבר כמעט עיוורים לסתירות הללו. לכן, נפתח את הרשומה בהסרת המכסה מעל עינינו, עינים המורגלות בקריאה מדרשית, ונציג כמה סתירות כאלו (אתם מוזמנים להאיר עיני ועיני הקוראים בסתירות נוספות, אם ישנן).

הבולטות מכל הן הסתירות הכרונולוגיות, סתירות בסדר הבריאה: האם האדם נברא אחרון (סב"א; א, כז) או שהוא דווקא היה ראשון הנבראים (סב"ב; ב, ז)? האם כשהאדם פקח את עיניו הוא ראה עולם ירוק ומלא צמחיה שנבראה כבר ביום השלישי (סב"א; א, יא-יב. לפי סב"א, האדם עצמו נברא רק בשישי, יומיים לאחר מכן. א, כז) או שהוא נולד לנוף מדברי וצחיח (סב"ב; ב, ה)? ומה עם החיות, הבהמות והעופות, האם הם היו (סב"א; א, כ-כה) או לא היו (סב"ב; ב, יט) כשהאדם נוצר? יש גם סתירות בנוגע לאופי הנבראים, צורתם ומקורם: האם האדם נברא יחידי (סב"ב; א, ז) ורק לאחר מכן נוצרה מצלעו האשה (סב"ב; ב, יט-כה) או שכבר מלכתחילה נבראו שני "אדם", אחד זכר ושנייה נקבה (סב"א; א, כז)? ועוד: האם העופות נבראו מן "המים" (סב"א; א, כ-כא) או דווקא מן "האדמה" (סב"ב; ב, יט)?

חז"ל פתרו את הסתירות הללו, כל הפתרונות הם בסגנון אחד של "כלל ופרט" - דהיינו, הסיפור השני הוא רק פירוט של מה שנזכר בכלליות בסיפור הראשון; כך, האדם בוודאי נברא אחרון (סנהדרין לח, ע"ב); הצמחים אמנם נבראו ביום השלישי, אך "על פתח קרקע עמדו עד יום שישי" (חולין ס, ע"ב; רש"י ב, ה, ד"ה וכל) ויצאו לאחר שהאדם התפלל עליהם אז (במסגד?); בכיר הנבראים, האדם, נברא כתאומים סיאמיים דו-מיניים, "שני פרצופים נבראו", ורק לאחר מכן הופרד לשני יצורים נבדלים, זכרי ונקבי: "ופשוטו של מקרא: כאן (בסב"א) הודיעך שנבראו שניהם בשישי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר (בסב"ב)" (רש"י א, כז ד"ה זכר; רש"י ב, כא; עפ"י ברכות סא, ע"א). והעופות? הם לא נבראו מהאדמה ולא מן המים אלא מן "הרקק", שהוא תערובת של עפר ומים (חולין כז, ע"ב; רש"י ב, יט). בדרך פרשנית זו הלכו רבים ממגיניו האדוקים של המקרא, ובהם הבריאתן דניאל בלס ואנשי האתר הישועי "igod, הדרך, האמת והחיים" (בשם חוקר בשם קיטצ'ן).

עפר אני לרגליהם של חכמינו ז"ל, אך אי אפשר להתעלם מכך שהפתרונות של חז"ל לא עומדים במבחן הפשט; הלא בכתוב נאמר במפורש שהאדמה הוציאה את צמחיה כבר ביום השלישי: "ויהי כן; ותוצא הארץ עשב דשא מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו" (סב"א; א, יא-יב); ובכתוב עצמו נאמר בצורה ברורה שהאדם נברא דו-זוויגי מלכתחילה: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (סב"א; א, כו-כז). מה גם שהתירוץ של דו-פרצוף שהופרד לאחר מכן הוא תירוץ שלא היה מקובל על כל חכמי ישראל; רבן גמליאל, למשל, סבר שה"צלע" הנזכרת בסיפור הבריאה השני היא כמשמעה, "עצם מעצמות בית החזה" (סנהדרין לט, ע"ב) מה שלא מותיר מרחב מחייה לפרשנות הדרשנית של "צלע" כ"צד" שהיא הבסיס לתירוץ הדו-פרצופי (הנזכר בברכות סא, ע"א). והעופות? בשני סיפורי הבריאה ברור שהם נוצרו מחומר אחד, אדמה או מים, ולא מתערובת של שניהם. קשה להלום את הטענה שסיפור המקרא השני הוא פירוט של מה שנאמר בסיפור הבריאה הראשון.

למרות שכל אחת מהסתירות מוצאת פתרון, גם אם קלוש, קשה לי להשתחרר מהרושם שיש כאן יותר מאשר סתירות מקומיות ונפרדות; הניסיון לפתור כל סתירה בפני עצמה מבלי לתת את המבט על המכלול ועל הצטברות השגיאות דומה בעיני לניסיון להתמודד עם גג דולף בעזרת דלי ועוד דלי ועוד דלי מבלי לבדוק האם לא שכחנו לזפת את הגג.

מבקרי המקרא אכן מצאו בסתירות שבין סיפורי המקרא בקעה יפה להתגדר בה; יש שני סיפורים, טוענים מבקרי המקרא, בגלל שהם חוברו בידי מחברים אנושיים מאסכולות שונות (ואוחדו לטקסט אחד רק בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה); עורך הטקסט המקראי בחר שלא להכריע אילו מהגרסאות היא הנכונה וצירף את שתיהן ליחידה אחת, תוך שהוא נמנע מ"לגהץ" את הקמטים בשל קדושתו של הטקסט. בעינינו, עיניים אורתודוקסיות, נתפשת פרשנות זו כחילול הקודש וככפירה במקורה האלוהי של התורה. משה רבנו, כך אנו גורסים, הוא שכתב את הגרסה הסופית של ספר התורה מפי ה', מן הבי"ת של "בראשית" ועד הלמ"ד של "לעיני כל ישראל". במעין תגובת-נגד קיפודית אך מובנת, כל הצעה לעיון מחודש לפתרון הסתירות שמבוססת על גישה ביקורתית נתקלה ונתקלת בהתנגדות מוחלטת. סבלה מכך גם הגישה הפרשנית המתונה יותר בביקורתה הטוענת שסיפורי הבריאה הם לא יותר מאשר העתקים ישראליים של מיתוסי בריאה מקבילים; א"ש הרטום, חתנו של פרופ' קאסוטו, מציע ש"הפרטים [של סיפור הבריאה] ניתנים בצורה שהייתה מובנת לבני הדור בו נכתב הסיפור, בהתאם לדעותיהם, והתורה לא באה לקיימן או לבטלן" (תנ"ך מפורש ע"י א"ש הרטום, בראשית, עמ' 13). מתוך דבריו עולה שתיאור הבריאה הוא לא יותר ממיתוס שערכו אינו בפרטיו אלא במגמתו המוסרית והדתית, כפי שהוא כותב במפורש במבוא לספר בראשית:

"חלקו הראשון של הספר (א-יא) מתכוון בעיקר להשריש בלב הקורא את האמונה באחדות האל הנצחי, בורא עולם ומנהיגו ובאחדות הגע האנושי, שכולו מוצאו מאדם וחוה אשתו. בסיפורים על בריאת העולם ועל הדורות הראשונים בולטת הכוונה להרחיק כל מושג מיתולוגי ולבטל את כל האגדות שהיו נפוצות בקרב עמי המזרח הקדמון על תולדות האלים ועל המלחמות ביניהם" (שם, עמ' 11).

לב מי לא יחרד למקרא הדברים? ומה תאמרו על ההצעה הבאה: "הפרק שלפנינו [דהיינו, פרקי הבריאה] יונק מן המורשה העשירה של מסורות המזרח הקדום בכללן, ולא רק בתיאור המצב שלפני הבריאה, כי אם גם בפרטים אחרים. כפי שראינו, הבריאה על-ידי מאמר, המנוחה לאחר הבריאה וכן בריאת האדם בצלם אלוהים, מצויים בסיפורי-הבריאה השונים של עמי המזרח הקדמון" (מבוא לפרשת הבריאה : סיפורי בריאה קדומים)? אך האם אכן יש פסול אמיתי בהצעות אלו? האם לא ניתן עוד לחלץ את הפרי מהקליפה? אני חושב שניתן לעשות זאת, אלא שהסכנה מפני השלכותיה של הפרשנות הלא-אורתודוקסית גרמה לסגירות מחשבתית בקרב המחנה האורתודוקסי. כל נטייה לדחיית הפרשנות של סיפור הבריאה כמתאר הוויה ממשית נתפשת ככפירה.

אכן, אני חושב שהתבגרנו והגיע הזמן להתנער מספיחי העבר: אפשר לטעון שהאל השתמש בסיפורי בריאה עממיים מוכרים, ככל הנראה מיתולוגיות של עמים שכנים, ולהישאר יהודי מאמין. כיצד? חכמינו ז"ל כבר קבעו שמעשה בראשית הוא סוד (חגיגה ב, א) והראי"ה קוק הזכיר כי לסוד זה אין פשט ברור: "'הכל יודעים, שהמשל החידה והרמז שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם.." (אורות הקודש ב, עמ' תקמב), וגם ש"אין זה כלל עיקר של תורה, לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו" (אגרות א, קלד). על אף שהראי"ה עצמו לא טען שסיפורי הבריאה הם מיתולוגיות עממיות, סדרה של הערות קטנות של רמב"ם מאפשרת לנו להגיע לשם; את הפרק השלושים של החלק השני מספרו "מורה הנבוכים" מקדיש רמב"ם לביאור פרשת הבריאה והפרשיות הנסמכות לאחריה - מי שקורא את הדברים בעיון מגלה שרמב"ם ראה בחלקים אחדים מסיפור הבריאה מטאפורות, בעוד שחלקים אחרים נתפשו כמעשיות ארכיטיפיות ולא כתיאור של אירועים אמיתיים.

אדגים את הדבר. את סיפור חוה והנחש מפרש רבנו - כמעט בגלוי - כמאטפורה למאבק שבין הצד החומרי שבאדם ובין הצד הרוחני שבו; כשהוא מגיע לביאור פרשיית קין והבל הוא כותב מילים סתומות למדי, כמעט חסרות מובן בקריאה ראשונה:

"ממה שחייב אתה לדעת גם כן ולשים לב אליו, הוא החוכמה הטמונה בכך ששני בני אדם נקראו 'קין' ו'הבל', ושקין הוא שהרג את הבל בשדה (בראשית ד, ח), וששניהם כלו, אף שלגובר ניתנה שהות, וכי לא נכונה המציאות אלא לשת: 'כי שת לי אלהים זרע אחר' (שם, שם, כה), זה נכון אפוא".

מה החידוש שבדבר? אני מבין שהוא מתכוון לומר שסיפור קין והבל אינו אלא סיכום ארכיטיפי של כל המאבקים שהתרחשו בראשיתו של העולם. קין הוא המקנא ופועל מתוך חמה קטלנית, הבל הוא מי שחייו אינם אלא כשמו, ברי חלוף; שת הוא זה ששורד את המאבק וממשיך הלאה להקים את האנושות. קין, הבל ושת אינם בני אדם של ממש אלא דמויות גדולות, מיתיות.

הרי לנו קריאה מטאפורית וארכיטיפית בסיפורי הבריאה. מניין זאת לרמב"ם? פרשנותו לסיפור חוה והנחש נסמכת על דברי חז"ל בגמרא, אך פרשנותו למעשה קין והבל היא מקורית ונסמכת על כך שהאטימולוגיה של שמות גיבורי המעשה משקפת את תפקידם בעלילה. את הפרשנות המקורית של רמב"ם בחלקים מאוחרים של סיפור הבריאה אני חושב שניתן להחיל גם על קטעים מוקדמים יותר בסיפור הראשית של העולם; על אף שרמב"ם עצמו הלך בדרכם של חז"ל וביאר שהסתירות בין סב"א וסב"ב אינם אלא תוצאה של "פרט וכלל", אני חושב שלא נחטא אם ניקח לעצמנו חירות פרשנית דומה לזו שהוא נקט בבואו לבאר את פרשת קין והבל. כך נוכל לטעון שסיפורי הבריאה אינם אלא שימוש אלוהי מושכל במיתולוגיות עממיות נפוצות. יתרונה של טענה זו הוא כפול: ראשית, היא לא אונסת את הפשט כמו התירוץ "כלל ופרט", ושנית, היא מעקרת את כוחם של הסתירות מעיקרם - מאחר שלפרטי הסיפור עצמו אין ערך במנותק מהסיפור עצמו, גם הסתירות בין הסיפורים חסרות ערך ולא מצביעות על מקור אנושי (כטענת מבקרי המקרא); סיפורי הבריאה לא באו לומר לנו משהו על העולם - האם תחילה נבראו הצמחים או האדם, למשל - אלא על אלוהים.

חשוב להעיר שעל אף שגם רמב"ם וגם ראי"ה קוק פירשו את סיפורי הבריאה המקראיים באספקלריה המדעית המאירה - של אריסטו ושל דרווין, בהתאמה - הרי שלאור העובדה שעד כה לא נתגלה כל ידע מדעי אנכרוניסטי בתורה - ולעומת זאת יש בה הרבה ידע "מדעי" קדום שנדמה על פניו כמוטעה - אין לנו באמת שום סיבה להבדיל אפריורית את סיפורי הבריאה משאר התכנים המדעיים שבה ולחפש את התאמתם עם המדע (שלא כמו שמנסה לעשות פרופ' נתן אביעזר בספרו הפופולארי והאפולוגטי, "בראשית ברא").

בהקשר זה אני מבקש לחזור ולהעיר דבר שכבר כתבתי בעבר: לפי הבנתי ל"מעשה בראשית" אין תוכן עצמי בשיטת הרמב"ם: התורה אינה מלמדת אותנו מדע, אלא רק את ההוראה להקדים את לימוד המדע כמבוא ללימוד חכמת האלוהות. בניגוד לשיטות אפולוגטיות מסוימות המבקשות למצוא בסיפור הבריאה המקראי את כל סודות המדע המודרני, נראה לי שדעת הרמב"ם היא שהתוכן של המושג "מעשה בראשית" משתנה בכל דור ודור לפי כוח השגתם של המדענים. ותדע שכן הוא, שהלא הרמב"ם מפרש את תוכנה של פרשת הבריאה לאור השיטה המדעית האריסטוטלית, כאשר ברור שלא כך התפרש הדבר בידי חכמי הדורות הקודמים לו, ולו מפני שתורת אריסטו עוד לא הייתה בעולם. והרי הרמב"ם אף מודה שאיש לא עמד עדיין על משמעותם המלאה והסופית של חוקי הטבע: "אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו" (מו"נ שוורץ, פתיחה), ויותר מכך: הוא מודה שהפרשנות שלו היא עצמאית ולא נובעת ממקורות סמכות קודמים (כפי שראינו לעיל). מאחר שכך, משמע שיש בידי חכמי כל דור ודור לבאר ביאור עמוק יותר של המציאות; אם בימי אריסטו הוסבר מבנה החומר בעזרת תיאוריית ארבעת היסודות, כשהתקדם המדע כמה צעדים פנימה, נודע שבאמת יש תשעים ושניים יסודות טבעיים (ועוד עשרים ושש יסודות מלאכותיים, טרנס-אורניים); וכשנפתחו שערי הדעת עוד כדי סדק נתגלה שתורת היסודות מתבארת יפה בעזרת התפיסה האטומית של החומר - וכך הייתה הדוֹגמה, עד שנתגלה שגם תורת האטום יש לה עומק לפנים מעומק, והופיעה התורה של החלקיקים התת-אטומיים: אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים; ושוב, לאחר זמן, נתגלה שניתן להעמיק בדבר ולפרש את התנהגות החומר טוב יותר בעזרת פיזיקת הקוונטים - וכן היה עד שנתגלו החלקיקים האלמנטאריים: הקווארקים ולאחר מכן מרכיביהם, הספינים. וכמובן לנבון, אין לרדוקציה הזו סוף.

הכותב הינו בעל הבלוג "בלוגין שאובין"

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן