מתנת חיים - פרק חמישי: רגע לפני הניתוח

אברהם שפירא, אותו ליווינו בשבועות האחרונים בדרך אל תרומת הכלייה שלו, יעבור היום את הניתוח - נקודת השיא בתהליך. התפללו לרפואתו

חדשות כיפה אברהם שפירא 03/11/13 10:53 ל בחשון התשעד

מתנת חיים - פרק חמישי: רגע לפני הניתוח

הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך... היה נא מצליח דרכי!

המילים הללו, שלוקחות אותנו מיד לאווירת הימים הנוראים, מסמלות את הרגשתי היום. יום קדוש ונורא, מפחיד ומרומם. יום תפילה.

אני מרגיש שההתרגשות היום לא מאפשרת לי לספר, כמנהגי, על עצמי, ולכן מעדיף הפעם לשתף בכמה מילים דווקא את הסיפור המדהים של דוד, האיש שהחל מהיום יישא בעזרת ה' את אחת מכליותיי.

מאיראן לישראל

דוד נולד באיראן לפני כחמישים שנה, והעביר בה את 22 שנותיו הראשונות. בשנות ה80- התחוללה מלחמה ארוכה ונוראה בין איראן לעיראק, והאיראנים רצו לנצל את כל ההון האנושי שעמד לרשותך לטובת המלחמה וגייסו את כל מי שרק היה אפשר. משאיות הסתובבו ברחובות ואספו כל מי שיכול להילחם ישירות אל שדה הקרב. ה'חטופים' היו עוברים טירונות מזורזת של שבוע כדי ללמוד איך להשתמש בנשק ויוצאים אל שדה הקרב.

קבוצות ענק התארגנו לבריחה מהמדינה, בכל אמצעי אפשרי. אביו של דוד משכן את כל ביתו כדי להשיג את הכסף שנדרש כדי לעבור את הגבול. זו היתה משימה קשה ויקרה - כ5000$ במושגים של אז - כל זאת למתווכים הרשמיים, ועל כך יש להוסיף עוד שוחד, בקשיש, לכל שוטר בדרך...

הדרך היתה ארוכה - מאיראן למדבריות של פקיסטן, משם לאתונה, ורק משם לישראל.

הדרך היתה מרובת מכשולים. באחד ממעברי הגבול בבפקיסטן רדפו אחרי הקבוצה של דוד שוטרים מקומיים שניסו למנוע מהם את ההתקדמות, ואף ירו בהם. הקבוצה השאירה את כל רכושה מאחור כדי להקל על הבריחה, והמשיכה ללכת במדבריות החמות של פקיסטן במשך שלושה ימים מלאים, בחום של תמוז. הם נותרו ללא אוכל וללא שתייה כלל. שלושה ימים של הליכה רגלית מתישה ללא טיפת מים.

לימים, יבין דוד, הימים הללו היו אלו שקבעו את גורלו כחולה כליות בהמשך חייו. ההליכה המאומצת בתנאים הקשים וההתייבשות פגעו בכליות פגיעה בלתי הפיכה.

בסוף שנת 87 הגיע דוד לארץ, וכמעט מיד התגייס לצבא, כשהוא בן 22. בצבא הבחינו לראשונה בבעיות הרפואיות שלו - בעיות של לחץ דם וכליות, שהביאו אותו בתוך זמן קצר להזדקק לטיפול דיאליזה קבועים. על הדיאליזה כבר סיפרנו רבות בעבר. נזכיר רק שמדובר בטיפול שמחייב את החולה להיות מחובר למכשירי הדיאליזה 3 פעמים בשבוע, במשך כארבע שעות בכל פעם. בנוסף, בכל השנים בהם הוא מחובר לדיאליזה אסור לחולה לשתות כמעט שום דבר (גג חצי כוס פעם בשעות רבות), מכיוון שאם ישתה מעבר לזה, ומכיוון שאין לגוף יכולת להתפנות, הוא מתמלא עד שממש מפריע לנשימה ולתפקוד. גם אכילה של פירות ומאכלים נוספים יכולה לפגוע וכמעט להרוג את חולה הכליות. אם כן, חייו של חולה הכליות הינם קשים, מחייבים דיאטה קפדנית, ולא מאפשרים נסיעות רחוקות מבית החולים. אפילו בראש השנה המחובר לשבת חייב החולה להגיע לטיפול בבית החולים כי אי אפשר שיעבור זמן רב כל כך ללא טיפול.

משנת 88 ועד שנת 95 היה דוד מחובר למכשירי הדיאליזה, ובשנת 95 הוא עבר ניתוח להשתלת כליה לראשונה בחייו. הניתוח שינה את חייו, ואיפשר לו, לראשונה מאז עלה ארצה, להשתלב בשוק העבודה והלימודים באופן סדיר. אלו היו השנים הטובות ביותר של חייו. אבל תאונה גרמה לרצף אירועים שהביאו לכך שגם הכליה הזו הפסיקה לתפקד. ומשנת 2005 חזר דוד להיות מטופל בדיאליזה, מה ששוב גרר פיטורין מהעבודה ושינוי אורח החיים. בסייעתא דשמיא שמע דוד על הרב הבר ועל עמותת "מתנת חיים" שמסייעים במציאת תורמים אלטרואיסטים לצורך תרומת כליות, ובהמשך הוא 'שידך' בינו לביני.

שמונה וחצי שנים הוא כבר מחובר למכשירי הדיאליזה הללו. היום, אני מקווה להיות שותף בניתוקו מהם והחזרתו לחיים נורמליים, בריאים ושמחים.

היום הרת עולם

לנשים יש את הזכות להביא חיים לעולם. נהוג לומר ש'גבר לא יבין זאת לעולם'. היום אני מרגיש שאני יכול לפחות להתחיל להבין זאת.

השותפות שלי בלתת חיים לאדם אחר מרגשת ומרטיטיה אותי. אני מודה לה' על הזכות הזו שקיבלתי.

הניתוח אמור להתקיים היום בשעות הצהריים. אנא התפללו עליי - אברהם חי בן נעמי, ועוד יותר מכך על חברי, דוד בניהו בן אהטרם רחל, לרפואה שלמה, ישועה והצלחה.

נשתמע אחרי!

אברהם שפירא משתף את קוראי 'כיפה' בזמן אמת במחשבותיו והרגשותיו תוך כדי מסעו.

אתם יותר ממוזמנים לפנות, לחזק, לשאול ולעודד בכתובת: t.kilya1@gmail.com

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן