כידוע משה, הגיבור האנושי של יציאת מצרים, איננו מופיע בהגדה של פסח. סיבותיהם של עורכי ההגדה עמהם; אולם, טרום פסח ופוסט בחירות, דווקא נרצה להתבונן במנהיג זה.
קורות חיים מקצועיים קצרים במיוחד של משה: הפליט ממצרים שהיה לרועה צאן במדבריות מדין לא רצה במנהיגות; הוא דחה את השליחות שהטיל עליו אלוהים בשיח שהתנהל לאורך שני פרקים (ג' וד' בספר שמות). סופו של הדיון הממושך הסתיים בכיפוף ידיים אלוהי טיפוסי; משה הוא האיש שעמד לפני פרעה ודרש "שלח את עמי", הוא שנתן לישראל את התורה והנהיג את העם במדבר. על אף השירות הממושך בהנהגה (ארבעים שנה), לא זכה משה להכניס את בני ישראל לארץ כנען; הוא מת על הר נבו בעבר הירדן המזרחי, כשאין איש עימו ואף מקום קבורתו המדויק לא נודע.
הקשר הייחודי של משה עם אלוהים זכה לתיאור מפי אלוהים עצמו: פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט (במדבר י"ב 8). הקשר עם מונהגיו האנושיים של משה הרבה יותר מורכב. האם ראה אותם פנים אל פנים?
מייד לאחר הניצחון הגדול על המצרים ועם תום שירת הים, נתקלו בני ישראל בקשיי ההליכה במדבר - וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם (שמות ט"ו 22). ותגובתם צפויה וסבירה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה (שם 24). משה פעל על פי ההנחיות שקיבל מלמעלה, והעם קיבל את מי השתייה להם הוא נזקק; ראוי לשאול - מדוע מלכתחילה משה לא צפה, לא הבחין ולא טיפל בצימאון? מדוע חיכה שלושה ימים ולא התייחס למצוקת הצמא? עם של שישים ריבוא, נשים, זקנים וטף הולך שלושה ימים במדבר ואינו מוצא מים. מדוע משה פועל רק לאחר תלונות העם?
מבין התשובות שניתנו לשאלה, מבקשת להציג את זו הרואה במשה איש של חזון, מי שעסוק במתן התורה ובהובלת העם אל ייעודו האלוהי האוניברסלי; מי ששרוי בעולמות עליונים. הוא איננו רואה צמא, אם לא זועקים אליו. כך מתואר משה שעלה להר סיני העשן, שהוגבל לשאר העם: וַיְהִי-שָׁם עִם-ה', אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות ל"ד 28). מי שנמצא עם ה' במקום מבודד כמעט חודש וחצי ללא אכילה ושתייה - באמת איננו רואה אנשים צמאים, רעבים, חרדים. הוא במקום אחר.[1] ובלשון ה'כבש השישה עשר' - הוא מסיפור אחר. לגמרי.
אפשר שזוהי הסיבה שבגללה לא זכה משה להיכנס לארץ. שגרת היום הניסית מסתיימת עם כניסת בני ישראל לארץ כנען; המן והשלו אינם עוד חלק מעטיפת ההגנה האלוהית. צרכי היום יום הבסיסיים יסופקו מעתה בדרך הארצית המקובלת: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה' 11 - 12). בתנאים שבהם ההתנהלות וההתמודדות הן ארציות, ספק אם משה הוא האיש המתאים להנהיג את העם.
לאחר מות משה מקבל על עצמו את ההנהגה מחליפו - יהושע בן נון. לאחר שיחת מוטיבציה עם אלוהים (יהושע א' 1 - 9), עומד יהושע בפני מבצע חציית הירדן. הוראתו הראשונה אל העם היא: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ (יהושע א' 11). איזה שינוי!! מנהיג הדואג לצרכים הבסיסיים ביותר. עתה משנסתיימו ארבעים שנות ההליכה בוואקום המדברי, כשהמשימה היא משימת כיבוש הארץ - ההתייחסות לצרכי הקיום ולהתרחשויות הגשמיות היא הכרחית.
מנהיג אידיאלי הוא מי שיש לו חזון ושרואה אלף ק"מ קדימה, בד בבד עם היכולת לראות את מה שנמצא מטר ממנו, ולהתייחס אל אתגרי ההווה הראשוניים ביותר. כנראה שקשה מאד למצוא אנשים כאלה. לכן חשוב שמנהיגים יקיפו עצמם באנשים שהם כשלעצמם יכולים להוביל, ושהנהלתם והתנהלותם שונה מזו של המנהיג ומשלימה את החסר לו. משה לא חש מאוים מיהושע ולא מנע ממנו את המנהיגות. הוא מינה את יהושע לתפקידי מנהיגות עוד בחייו - יהושע ניהל את המלחמה בעמלק (שמות י"ז), והיה משנים עשר מנהיגי השבטים שנשלחו לתור את הארץ (במדבר י"ג). משה לא חשש למנהיגותו שלו גם כשאלדד ומידד התנבאו במחנה. היה זה יהושע שרצה לעצור אותם (במדבר י"א). תגובת משה היתה: וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (שם 29).
לא קל למצוא מנהיג שאיננו מאוים מכך שיאפילו עליו אנשים איכותיים לצידו, ושאיננו חושש להקיף עצמו במנהיגים מוכשרים ומצליחים, אפילו כאלה שמנהיגים אחרת ממנו; אולי משלימים אותו.
לקראת הרכבת הממשלה סיפור מנהיגותם של משה ויהושע עשוי לתת חומר למחשבה.
הכותבת היא חברת סגל מכון הרטמן