פרשת יתרו שבשיאה מתן תורה, מפגישה אותנו עם החוויה החשובה והמרכזית ביותר בהיסטוריה היהודית- ההתגלות של הקב"ה לכל עם ישראל. המפגש הזה מלווה את האדם הדתי בכל הדורות וממנו הוא שואב את קרבת האלוקים שלו כיחיד וככלל. מאידך, הפרשה הסמוכה, פרשת משפטים, עוסקת בסדרי החברה הפשוטים והבסיסיים ביותר- דיני העבדים, השומרים והנזיקין. נושאים אלה נראים כמעט זרים לחוויה הגבוהה של פרשת יתרו. המעבר החד מההתגלות העוצמתית הזאת לפרשת משפטים העסיק את חכמי כל הדורות. המדרש (שמות רבה, פרשה ל) מתייחס לסמיכות הפרשיות:
ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת, ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע, משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח) באורח צדקה אהלך, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנא' שם שם לו חוק ומשפט, ודינין מאחריה שנאמר ואלה המשפטים.
הסכנה האורבת לפתחו של החווה את ההתגלות הגדולה היא הניתוק מתיקון עולם, בריחה מההתעסקות בסדרי החברה ובצדק החברתי. המדרש מזהיר אותנו שללא המעטפת הזאת התורה היא חשופה ואין לה יכולת להתקיים. יתירה מכך, המדרש אומר שעושי צדקה הם הסוללים את הדרך שבה ההתגלות יכולה להלך. כלומר, הצדק והצדקה הם הם התגלות ה' בעולם והם עיקרה של דרכה של תורה.
לימוד התורה עומד במרכז החיים הדתיים. אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו לחשיבות הלימוד ולאהבתו, מתוך הכרה שהוא הבסיס לחיים דתיים עמוקים ומשמעותיים. חכמים בתורה שבע"פ הקדישו מקום נרחב ללימוד דיני הממונות. לימוד זה הפך ללב והמרכז של הלימוד הישיבתי. עולם שלם של למדנות עמוקה ומורכבת נבנה סביב העיסוק בסדר נזיקין. המעבר מפרשת יתרו, מחוויית ההתגלות, לעיסוק בתיקון עולם בסדרי החברה קיבל משנה תוקף בתורה שבע"פ ובלימוד הישיבתי לאורך הדורות.
אך נדמה לי שניתוח המצב כיום משקף תמונה שונה ומטרידה. המעבר שחכמי תורה שבע"פ עשו מפרשת יתרו לפרשת משפטים עושה כיום את הדרך ההפוכה. העיסוק בלימוד התורה נכנס לתוככי בית המדרש, והפך להיות הדרך לחוות חוויה של קרבת אלוקים, מעין התגלות זוטא. הלימוד התנתק מחיי החברה, מתיקון עולם מהתעסקות בסלילת דרכן של עושי צדקה כלשון המדרש. תלמיד ישיבה יכול לעסוק במסכתות מסדר נשים ונזיקין ולהתעמק בחקירות למדניות חשובות מהי חזקת מרא קמא ומהו מיגו, ולהיות מנותק לחלוטין מהנושאים החברתיים והעוולות שקיימות בחיים המודרניים. לא רק שאותו תלמיד אינו מודע לכך, הוא אף מרגיש ניכור לעיסוק בנושאים החומרניים והנמוכים הללו. הדיסוננס הזה בין היכולת לעסוק במלא המרץ בסוגיות שעניינן הוא אותם סדרי חברה ותיקונן, לבין הניכור למתרחש בזירה החברתית האקטואלית הוא מתמיה.
הניתוק הזה ניכר היטב בעיסוקם של הרבנים. מאמרים רבים נכתבים בנושאי א"י, חינוך, שמירת מצוות וכו', ולעומת זאת זועקת השתיקה בנושאים החברתיים שמעסיקים את החברה הישראלית. נושא זה נתפס כ'חילוני' ואין מקום לעולם הרבני להשמיע בו עמדה ולהוביל בו מהלכים. אותם רבנים שבקיאים ומעיינים בהלכות חברתיות שנוצרו בעת העתיקה ובימי הביניים אינם משמיעים קול בנושאים האקטואליים.
אדגים זאת בעזרת נושא אחד בוער וחשוב. נושא הדיור בישראל הוא אחת הסוגיות הבוערות ביותר בחברה הישראלית. כ-30% ממשקי הבית בישראל (למעלה מ-600,000 משקי בית) אינם מחזיקים דירה בבעלותם והם שוכרים דירה. אין חולק על כך שהצורך הבסיסי של משפחה הוא בקורת גג. שוק השכירות כיום פרוץ ונתון לכוחות השוק שאינם עומדים לטובת השוכרים. בעלי דירות יכולים לעלות את שכר הדירה כרצונם, להתחמק מחובתם לתיקונים וכו'. מנגד עומדים השוכרים שביטחונם הבסיסי תלוי בטוב ליבו של בעל הבית. מצב זה אינו חדש וכבר במשנה רבי יהודה הנשיא הקדיש כמעט פרק שלם להסדרת זכויות השוכר. המשנה במסכת בבא מציעא פרק ח אומרת:
המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום, ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים:
חכמים מגבילים את כוחו של המשכיר. למרות שהדירה בבעלותו הוא אינו רשאי להוציא את השוכר מדירתו בכל עת שיחפוץ. הצורך בביטחון לשוכר הניע את חכמים לתקן תקנות שיש בהם כדי לפגוע בזכות הקניין הפרטית, אך נצרכים לקיום חברה צודקת ומוסרית.
בהמשך המשנה חכמים מפרטים את חובת בעל הבית להעמיד לשוכר בית ראוי למגורים:
המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו
לא כאן המקום לעסוק בהלכות אלו בעיון ובהעמקה. אך מצב זה משקף את האבסורד שבו הרבנים יכולים לעסוק בכל צדדי הלכות חשובות אלו, ולהתייחס אליהן כחוויה דתית מרוממת ומרגשת. ומאידך לא ל'תרגם' זאת לחיים הכלכליים במדינת ישראל כיום. היוזמה לחוק שיסדיר את זכויות השוכרים לא מגיעה מהציבור הרבני וממילא לא מהמפלגות הדתיות.
נושא זה הוא דוגמה אחת מני רבות, שאין לי ספק שאילו רבי יהודה הנשיא היה כותב את המשנה בימינו הוא היה עוסק בו, ובשלל נושאים חשובים שמעסיקים את החברה הישראלית כמו פנסיה, קצבאות, משאבי הטבע ועוד.
הציבור הרבני צריך להוביל את העיסוק בנושאים אלה ולהרים דגל מוסרי, ערכי שיעמוד נגד תפיסות שאינן אמונות על כך. התשתית קיימת בתורתנו, צריך רק להוציא זאת החוצה ולעבור מפרשת יתרו לפרשת משפטים.