בתקופה האחרונה ישנו שיר שהפך ללהיט הלקוח ממגילת שיר השירים (פרק ה, ח): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:"
בעודי שר את השיר בדבקות, ומנסה לחשוב על האהבה העזה שיש לעם ישראל כלפי ה' יתברך, עלו לי מספר שאלות:
-
מי אלו בנות ירושלים בנמשל? אם אלו אומות העולם (כפי שרש"י כתב על הפסוק), מדוע שהן יפגשו קודם את הדוד האהוב, והן יזכו לדבר איתו לפני שאנו נזכה בכך?
-
מה המשמעות של חולי אהבה? מדוע צריך שבנות ירושלים יספרו זאת לדוד האהוב? למה כל כך חשוב שהוא ידע שאנו חולי אהבה?
-
אם הגענו למצב שאנו חולים מרוב אהבה, איך זה שלא הצלחנו לפגוש את אהובנו, הרי כתוב "יגעת ומצאת תאמין"? מי שאוהב באמת יצליח למצוא את אוהבו!
-
איך זה שהדוד האוהב לא יחזר אחרינו בעצמו? הוא לא יודע שאנחנו חולי אהבה?
המלבי"ם (ה, ח) מבאר ש"בנות ירושלים" אלו הצדיקים שטמונים בכל דור.
ואולי על פי זה ניתן לתת הסבר אחר למושג "חולת אהבה". ניתן להסביר שאנו עם ישראל (הרעיה) אומרים לצדיקים (בנות ירושלים) כך:
אתם (הצדיקים), אם בתפילות שלכם תצליחו להגיע קרוב אל ה', למצוא אותו, תגידו לו משהו שאנו לא מצליחים להגיד לו כבר הרבה זמן.
תגידו לו, שאנו בעומק מאוד מאוד אוהבים אותו, ורוצים להתקרב אליו, אבל אנחנו חולים! האהבה שלנו חולה, ולא מצליחה לצאת לידי ביטוי באופן נכון.
קשה לנו לבטא את האהבה העצומה שטמונה בנו אל ה', כי לצערנו אנחנו חולים, מחלתנו היא חוסר יכולת לבטא את האהבה ששורה בנו.
המחלה הזאת הגיעה בעקבות התקופות הקשות שעברנו, ההסתר פנים הבלתי נסבל שחווינו, הגלות המרה שהותירה עלינו צלקות, אנו כבר לא מצליחים להביע את אהבתנו העזה, אין לנו כוח, אנו תשושים ורצוצים. ובכל זאת אנו יודעים שאנו אוהבים בלי סוף, ומבקשים מאותם צדיקים שהצליחו קצת לגעת יותר, שהצליחו להתעלות פנימה: תגידו לו שידע: "שיש בנו אהבה" אפילו שהיא חולה.
נסיים בתפילה, שנצליח לקבל כוחות להביע את אהבתנו הגדולה אל ה' בכל כוחנו, וה' הטוב וישמיענו ברחמיו את אהבתו האין סופית אלינו בקרוב.