אנחנו רוצים לחיות יחד. אנחנו יהודים שונים אבל רוצים מדינה אחת ולא כמה מדינות. לכן אנחנו צריכים להסתדר יחד. עלינו להיות בסך הכל מאוד שבעי רצון, כי אנחנו מסתדרים די טוב במדינה הזאת על אף שיש הבדלים עצומים. והמקום שמסתדרים הכי טוב יחד הוא צה"ל. אנו שבעי רצון. איננו מעוניינים שיהיו כמה מדינות, אחת לדתיים אחת לחילוניים, אחת לימניים אחת לשמאלניים. אנחנו עם אחד והמשותף לאין ערוך יותר גדול מהמפריד.ש: אבל יש הרבה קונפליקטים סביב לנושא של דת ומדינה?
אמנם,יש קונפליקטים רבים סביב לנושא של דת ומדינה,כגון שבת.אבל קונפליקטים לא מפריעים לנו. יש דעות שונות, אך גם לאנשים עם דעות שונות אפשר לחיות יחד באהבה ובאחווה.
ודאי יש פער בין רצון אנשים פרטיים הרוצים לעשות מה שהם רוצים לבין אלו שרוצים מדינה יהודית. אך לא פתרון תיאורטי של בעיות יאפשר חיים משותפים אלא להיפך, בגלל שאנחנו חברים טובים, אנחנו תמיד נסתדר ביחד. אדם מסתדר עם אשתו בגלל שהוא אוהב אותה ולא בגלל שהוא מסתדר איתה אז הוא אוהב אותה.
גם בחברה הישראלית זה לא דבר קשה כיון שהמשותף לנו, כלומר עם יהודי ומדינה יהודית, הוא לאין ערוך יותר גדול מאשר המפריד. כשיש הסתכלות עמוקה, כוללת, רחבה, רצינית, בוגרת, אנחנו רואים שאנחנו הרבה הרבה יותר דומים ממה שאנחנו שונים. ומשום שאנחנו חברים אנחנו תמיד מוצאים דרכים איך להסתדר. לא על ידי דגם של רב תרבותיות מלאכותית, המאורגן במערכת חוקים, נוכל לבנות חברות ואהבה.
שיהיה ברור,מדינת ישראל היא מדינה יהודית לפני שהיא מדינה דמוקרטית.אפשר לצטט את הרצל:
ציטוט א': "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים".
ציטוט ב': "אין אומתנו אומה אלא באמונתה".
ציטוט ג': "אנו מכירים את עצמותנו ההסטורית אך רק באמונת אבותינו"(ספר הימים א 57 149 ).
בודאי שאנחנו צריכים להקים מדינה יהודית. אם לא , איננו מקיימים את שליחותנו לעבר, ולא שליחותנו לעתיד, וגם אנחנו הורסים את ההווה, כי מה שאנחנו מדינה יהודית זה הדבק הפנימי המקשר אותנו. בשביל הדבק הזה אנחנו חיים פה, גם כשזה קשה, וגם אנחנו מוכנים להיהרג בצבא בשביל האחדות הזאת. אבל אם אנחנו לא מדינה יהודית אז מה מחבר בינינו?! רב תרבותיות מלאכותית? בשביל זה אדם לא מוכן למסור את הנפש!
מה שאדם עושה בתחום הפרט אף אחד לא מתערב. אנחנו מדברים על רשות הרבים. וכך הוא בכל מדינה בעולם, יש הבדל בין החיים הפרטיים לבין החיים הציבוריים.
מה שאדם עושה בין כותלי ביתו אף אחד לא יתערב. אבל בזמנו ביאליק אמר: בבית שלי אני מחלל שבת אבל השבת שייכת לצביון המדינה ולכן אני מוחה על חילול שבת ברשות הרבים. כלומר, שמירת שבת יכולה להיות קבועה בחוק. בכל מדינות בעולם יש חוק ימי עבודה וחופש. אבל כשמחוקקים חוק ששנוי במחלוקת זה צריך להיות מלווה בהסברה ובידידות.
אבל שבת הוא נכס לאומי, וברשות הרבים חייבת להיות שמירת שבת. איך נגיע לזה? כמו בכל דבר, מתוך ידידות וחברות יש מערכת וויתורים הדדים. ככל שאנחנו מכירים יותר אחד את השני ,יותר טוב נצליח לקבוע מרחב ציבורי תואם לכולם.
הבירור העקרוני הוא שזו מדינה יהודית, וכולנו יהודים, וכולנו רוצים להיות יהודים. זאת המורשת שלנו, ולו רצינו להקים מדינה לא יהודית בה כל אחד יוכל לשמור שבת, לא היינו זקוקים למדינת ישראל ולצה"ל, די היה לנו בנפוליאון, שהרשה לכל אחד לעשות כרצונו. זו נקודת המוצא, ואחרי שהיא ברורה, לאור זה נשב ונקבע.
בסיכום,קודם כל אנחנו מדינה יהודית ומה שאנחנו מדינה יהודית זה מה שעושה את אחדותה הפמינית של האומה, ולא אחדות מלאכותית. וכאשר יש לנו אחדות פמינית, אנו ידידים וחברים, וכבר נמצא ביחד את הדרך איך להסדיר עם התחשבות על כל אחד ואחד. מה שאנחנו מדינה יהודית זה הקיום של האומה. המשותף לאין ערוך יותר גדול מהמפריד. המשותף הוא שאנחנו יהודים ושאנחנו פה כדי להקים לתחיה את המדינה היהודית. להבדלים בינינו, יש להתייחס בכבוד לדעות של השני, ולראות איך בונים יחד את אומתנו מתוך הכל.